על אקסיומת הזהות
מאת מיקי ישורון | אפריל 2010
בחודש אפריל נשלחה אלינו שאלתו של קורא. ביסוד התיחסותו היתה הטענה הבאה: "אני חולק על הקביעה של האקסיומה השלישית "זהות" , במאמר של דר' ליאונרד פיקוף.
"לדעתי", כותב השואל, "זהות היא תולדה של קיום ותודעה . זהות אינה אקסיומה העומדת בפני עצמה, אלא היא צורך של הקיים בעל התודעה והמבין לסמן את עצמו והסובב אותו. מאידך הצורך יכול להיות אקסיומה כי בלי הצורך המבין אינו פועל או אפילו תודעתו אינה נתרחבת". מיקי ישורון המתמחה במרכז האקדמי של מכון איין ראנד נטל על עצמו להשיב.
את תשובתי לשאלתך אחלק לשלושה שלבים: אתחיל מהגדרת מספר מושגים חשובים לדיוננו; אמשיך בדיון בטענתך, כי "זהות היא תולדה של קיום ותודעה" – טענה המובילה אותך למסקנה המוטעית, כי “זהות אינה אקסיומה העומדת בפני עצמה”; ואסיים בהצגת טענה חלופית, שתדגים בפניך, כי "זהות" היא אכן אקסיומה עצמאית.
פרט קצר נוסף לפני שאתחיל. לצורך קריאה ראשונית בנושא, אפנה אותך לעמודים 4-12 בספרו של ד"ר ליאונרד פייקוב: Objectivism: the Philosophy of Ayn Rand, בהם הוא מציג ומסביר את מהותן של האקסיומות הבסיסיות. יחד עם זאת שספר זה הוא מקור מצוין לנושא הנידון, חשוב לציין, כי בתשובתי אני מתבסס על חומר מקיף יותר הכולל את ספרה של איין ראנד Introduction to Objectivist Epistemology וכן את שתי סדרות הרצאותיו של פייקוב: Objectivism Through Induction ו- Understanding Objectivism. וכעת, נסב פנינו למלאכה.
אקסיומה: "מושכל ראשון, משפט שאין צורך להוכיחו”.
אינדוקציה: "שיטת לימוד מן הפרט אל הכלל, חקירת פרטים רבים כדי להסיק מהם את הכלל המאחד אותם”.
דדוקציה: "הסקת מסקנות על פרט מסוים מתוך הכלל (ההפך מאינדוקציה)”.
רציונליזציה: “מתן הסבר שאינו בהכרח הסיבה האמתית למעשה שקרה".
· פירוש המושגים צוטט ממילון אבן–שושן המרוכז.[1]
אקסיומות, כפי שההגדרה מציגה אותן, הן הנחות הכרחיות אודות המציאות שאין צורך להוכיחן בהסתמך על ידע קודם (ואם נרצה לדייק, אף אי אפשר להוכיחן על בסיס ידע קודם, שכן האקסיומות הן הידע הראשון שייצור בעל מודעות מזהה). כלומר, האקסיומות הן הידע הראשון וההכרחי שאדם חייב לתפוס (בין במודע ובין שלא-במודע) בכדי שיהיה מסוגל להחזיק בידע כלשהו אודות המציאות. או בניסוח שלישי, האקסיומות מובנות מעליהן (Self-evident) מתוך צפייה ישירה במציאות והן הכרחיות לכל ידע שיבוא בעקבותיהן.
אקסיומת הקיום – היא האקסיומה הראשונה – היא דוגמה טובה לכך, כיוון שזיהויה עולה מעצם העיסוק בה. דהיינו, הקיום מתגלה כקיים מעצם יכולתנו לדון בשאלה: “האם קיים משהו?" – שכן אם שום דבר אינו קיים, לא היינו יכולים לשאול דבר. לאחר שזיהינו כי קיים "משהו", באופן כמעט אוטומטי, מתגלה האקסיומה השנייה (שגם היא מובנת מעליה) המבחינה בין ה-"משהו" הכללי והלא מוגדר שזיהינו, ובין המודעות התופסת אותו.
בשלב זה, יתכן ויהיו ספקנים שיטענו (כפי שאתה טענת בנוגע לאקסיומת הזהות), כי מכיון שאקסיומת הקיום זוהתה ראשונה, האקסיומה השנייה – "מודעות" – היא תולדה של הראשונה. אולם זוהי טעות. טעותם, נובעת מכך, שעל אף שההנחה הראשונה וההכרחית שכל יצור בעל מודעות מזהה היא שקיים "משהו", הנחה זו אינה מגדירה מה קיים, אלא רק ש-"משהו" קיים; "תודעה”, אם כן, אינה עולה מתוך ההנחה ש-"משהו קיים", אלא מתוך ההבחנה (המובנת מעליה) שבכדי שבכלל נוכל לומר שקיים "משהו", יש צורך ב-"דבר" מסוג שני ונפרד מזה הראשון המסוגל להבחין בין שתי התופעות. זאת אומרת, תחילה אנו מזהים, כי קיים חלל כלשהו (אותו ה-”משהו”), ותוך כדי זיהוי חלל זה, אנו מזהים את עצמנו כתופעה עצמאית המתקיימת בחלל שזיהינו קודם (אני מתנצל אם קטע זה היה קצת מופשט, אך זה הדין כאשר עוסקים באקסיומות. יחד עם זאת, הרשה לי להבטיחך, כי זה היה השלב המופשט ביותר בדיוננו).
כעת, אם עקבת בשקידה אחר דברי והנך חד-עין בוודאי שמת לב לפרט חשוב. עצם הנחתן של אקסיומות התודעה והקיום עדיין לא הצביע על כך שקיימות תופעות אחרות מעבר למודעות (כתופעה פרטיקולרית) ולקיום (כתופעה כללית). למעשה, משתי האקסיומות שמנינו עד כה, כל שניתן לומר הוא, שקיימות שתי תופעות שעדיין לא ציינו את תכונותיהן. לאמור, אמנם זיהינו שהקיום קיים, אך אקסיומת הקיום, כשלעצמה, לא מצביעה על כך שקיימים: כוכבי לכת, שולחנות, כיסאות, מחשבים, פילים או אמבות פשוטות – כפי שנאמר, כל מה שניתן להניח מהאקסיומה הראשונה הוא שקיים "משהו". באותה מידה, אקסיומת המודעות, כשלעצמה, אינה מגדירה את טיבה של המודעות, או מי הוא המחזיק בה. כל שניתן להניח ממנה הוא שקיים "דבר", שהוא נפרד מה-”משהו" הראשון שזיהינו כקיים, וכי ה-”דבר” השני שזיהינו מתקיים באופן עצמאי המודע לעצמו ולסביבתו.
ועכשיו, הבא נפנה לדון באקסיומה השלישית – "זהות" – ובכדי שאשאר נאמן לסדר שקבעתי בהקדמה, אדון תחילה בטענה שהעלית בהערתך.
כאשר אתה גורס, כי אקסיומת הזהות היא תולדה של אקסיומות הקיום והתודעה, למעשה אתה אומר, שבכדי להניח את אקסיומת הזהות (שאותה אינך מגדיר כאקסיומה) יש צורך בהליך דדוקטיבי, הנובע מהאקסיומות האחרות. כלומר, אתה טוען, שאקסיומות הקיום והתודעה מגדירות את החוקים הכללים, אשר אקסיומת הזהות מהווה להן דוגמה פרטית (שכן, כפי שנאמר, דדוקציה היא "הסקת מסקנות על פרט מסוים מתוך הכלל"). אולם הנחתך זו מעלה בקרבי מספר שאלות: מה באקסיומות הקיום והתודעה מגדיר את אופיה של אקסיומת הזהות? והאם ניתן בכלל לומר שהן משפיעות באופן ישיר על אקסיומת הזהות (למעט העובדה שתופעות בעלות זהות קיימות במציאות)? בחינה פשוטה של מסקנותינו מהפסקאות הקודמות מעלה, כי אקסיומת הקיום, בסך הכל, מצביעה על כך "שמשהו קיים" ואילו אקסיומת התודעה מצביעה על כך "שקיימת תודעה עצמאית התופסת את הקיום"; אך בשום מקרה לא הוצג קשר של תלות בין "קיום" ו- "תודעה", ו-"זהות" – הלא תסכים עמי, שגם לאבן יש תנאי זהות מטפיזיים ובהחלט לא נוכל לומר שיש לה תודעה.
לא ידידי, זוהי טעות להגדיר את אקסיומת הזהות כתולדה של האקסיומות האחרות, שכן כל התופעות, מעצם טבען, קיימות במציאות, ועל אף שחלקן בעלות תודעה וחלקן חסרות תודעה כולן מתאפיינות בזהות פרטיקולרית המגדירה את תכונותיהן ותנאי קיומן – או במילים אחרות, לכל התופעות טבע מטפיזי קבוע.
כעת, לפני שתמשיך בקריאה, חשוב על מסקנותינו עד כה ונסה להתמודד עם השאלות הבאות: בהנחה ש-"זהות" אינה אקסיומה מה מבטיח כי הקיום ימשיך להתקיים? ובאותו האופן, אם זהות אינה אקסיומה מה מבטיח כי התודעה תתמיד בתכונתה לתפוס את סביבתה ואת עצמה?
לאחר שחשבת על שאלותיי הבה נפנה לדון בדרך הנכונה להניח את אקסיומת הזהות – ולצורך מטרה זו אפנה להליך האינדוקטיבי. כיוון שאקסיומות הקיום והתודעה הנן פשוטות למדי להבחנה (שכן הן מובנות מעליהן) ייתכן ולא זיהית, כי הדרך לזיהוין תלויה בהתבוננות חיצונית על העולם (Identification) ובביצוע הבחנה (Differentiation) בין ה-”משהו" (הקיום Existence) ובין ה-”דבר" שתופס את ה-”משהו" (התודעה Consciousness). לעומת גישתך, החידוש שאני מציג, הוא, שהדיון בנוגע לאקסיומת הזהות צריך להתקיים על פי אותם תנאים – בכדי לזהותה יש להתבונן במציאות, להבחין בין תכונותיהן של התופעות הפרטיקולריות המרכיבות אותה, ולבסוף לבצע מיזוג (Integration) של הידע שצברנו תוך ניסוח חוק כללי .
מה, אם כן, אנו מזהים? תחילה נזהה (כפי שתינוק מזהה בפעם הראשונה שהוא פותח את עיניו), כי קיים "משהו". ורק בשלב מאוחר יותר אנו מזהים, כי ה-"משהו" הזה מורכב מרבבות תופעות שונות: כדורים, עצים, ציפורים, מזלגות, פינגווינים, בני-אנוש, מכנסיים, קוביות, בתים, מכוניות וכו' וכו'. לאחר שזיהינו, כי אנו מוקפים באלפי תופעות שונות, וכי גם אנחנו הננו תופעה פרטיקולרית בפני עצמה, אנו מגלים, כי לכל התופעות הפרטיקולריות (או לכל סוגי-התופעות Types) יש תכונות מטפיזיות קבועות. כלומר, כדור לא יכול להפוך פתאום לקובייה, ועץ לא יכול להפוך לפינגווין. לכל תופעה (או סוג-תופעה) הטבע הייחודי לה המגדיר את תכונותיה ואת מה שביכולתה לבצע. הבנה זו, שלכל תופעה טבע ייחודי – כלומר זהות משלה – יכולה לעלות רק לאחר שהתבוננו בצבר התופעות הפרטיקולריות השונות הסובבות אותנו והבנו באופן אינדוקטיבי, כי "זהות" (העובדה שלכל תופעה טבע קבוע וייחודי) היא תכונה המאפיינת את כל התופעות ביקום – ואם לא שמת לב לכך קודם, "זהות" היא תכונה המאפיינת גם את הקיום עצמו ואת התודעה.
זהו האופן היחיד שבו ניתן להניח את קיומה של אקסיומת הזהות, שכן על ידי שימוש בתהליך דדוקטיבי איננו יכולים לנסח ידע חדש. על ידי שימוש בדדוקציה, כל שניתן לבצע הוא יישום ידע כללי קיים על תופעות פרטיקולריות חדשות שעוד לא בחנו, אבל כפי שהצגנו קודם, אקסיומת הקיום ואקסיומת התודעה אינן מעניקות לנו כל ידע אודות תנאי הזהות המטפיזיים של התופעות. אי לכך, מסקנתך, כי "זהות" נובעת מ-"קיום" ומ-"תודעה" הנה טעות, שנבעה מרציונליזציה שבגינה הנחת את המבוקש – כלומר, הוספת לאקסיומות הקיום והתודעה נתונים שלא היו קיימים ברשותך ובאופן שאינו משתמע מהמציאות.
בלא שאכביר במילים, אציין, כי אקסיומת הזהות הולכת יד ביד עם חוקי הלוגיקה הבסיסיים שניסח אריסטו. חוק הסתירה, הקובע, כי א' לא-שווה ללא-א' (A≠~A); או במילים אחרות "שהצבע שחור אינו שווה ללבן". חוק השלישי הנמנע, הקובע, כי "דבר" הוא או א' או לא-א' והוא אינו יכול להיות שניהם בו זמנית (A∨~A); או במילים אחרות "שאינך יכול לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה". וחוק הזהות, הקובע, כי א' שווה ל-א' (A=A) – נהוג לייחס את חוק הזהות לאריסטו, אך למעשה חוק זה נוסח כאלף ארבע מאות שנים לאחר מותו. המסקנה העולה מחוקי הלוגיקה, היא שלכל התופעות במציאות יש בהכרח טבע קבוע – משמע, שקיימת זהות אקסיומתית המאפיינת את טבען ואת תנאי קיומן של כל התופעות באשר הן.
לסיום, נכון הדבר, כי מבחינת סדר, זיהוי אקסיומת הזהות מתרחש לאחר זיהוי אקסיומות הקיום והתודעה, אך למרות האמור לעיל, אקסיומת הזהות עומדת בפני עצמה, היא אינה תלויה באופן ישיר בעקרונות קודמים לצורך הנחתה, והיא אף מבטיחה (בקשר מעגלי) את זהותן של אקסיומות הקיום והתודעה.
ד"ר פייקוב, מסכם בצורה תמציתית וקולעת את דיוננו בדברים אלה:
“ “Existence” differentiates a thing from nothing, from the absence of the thing. This is the primary identification, on which all other depends; it is the recognition in conceptual terms that the thing is. “Identity” indicates not that it is, but that it is. This differentiates one thing from another, which is a distinguishable step in cognition. The perspective here is not: it is (vs. it is not), but: it is this (vs. it is that). Thus the context and purpose of the two concepts differ, although the fact both concepts name is indivisible.
Like existence and consciousness, identity is also a fundamental starting point for knowledge. Before one can ask what any existent is, it must be something, and one must know this. If not, then there is nothing to investigate – or to exist.
Inherent in man's grasp of any object is the recognition, in some form, that: there is something I am aware of. There is – existence; something – identity; I am aware of – consciousness. These three are the basic axiomatic concepts recognized by the philosophy of Objectivism”.[2]
[1] מילון אבן שושן המרוכז (המילון החדש, ישראל, 2007).
[2] Peikoff, Leonard. Objectivism: the Philosophy of Ayn Rand (Meridian, New York, 1993). p. 7.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.