ההסתדרות איין ראנד ושיכתוב ההסטוריה

ההסתדרות, איין ראנד ושיכתוב ההסטוריה

מאת: בועז ארד | 8 באוגוסט 2015 המאמר נכתב כתגובה להשמצות שפורסמו באתר מאקו לאחר שעורכי האתר הביעו חוסר עניין בפרסומו כתגובה לפירסומים באתרם.

מרטין וילר, מ"קו לעובד", פרסם מאמר רצוף טעויות נגד פוסט של עירית לינור. לינור כתבה פוסט נגד השבתת המשק על-ידי ההסתדרות והגנתה (של ההסתדרות) על שכבה הולכת ותופחת של עובדי מדינה שהפכו ממשרתי הציבור לאדוניו. וילר מאשים את לינור כי היא מחזיקה בתפיסת עולם "מיושנת ומכוערת" הפוגעת בעובדים חלשים ומאשים בכך את הפילוסופיה של איין ראנד.

למרבה הצער וילר טועה ומטעה את הציבור ביחס לתופעת עובדי הקבלן והתרומה של ההסתדרות להרעת מצבם של כלל משלמי המיסים והעובדים היצרניים בישראל בכלל ועובדי הקבלן בפרט, הוא טועה בנתוני יסוד פשוטים על התפתחות הפערים והשכר הריאלי בישראל, ומפגין חוסר הבנה בכל האמור בפילוסופיה של איין ראנד.

 

תרומת ההסתדרות לפגיעה בעובדים בישראל וליצירת הצורך ב"עובדי הקבלן"

אם לשפוט לפי דבריו של וילר, כל דאגתה של ההסתדרות היא לזכויות עובדים המשתכרים שכר נמוך. אלא שהוא סובל מעיוורון היסטורי וכלכלי של גורמי התופעה שכנגדה הוא יוצא.
על כל משק בית בישראל מוטל עד היום "קנס הסתדרות" בסך עשרות אלפי שקלים בעקבות הבזיזה הגדולה ביותר שהיתה אי פעם בישראל של קרנות הפנסיה, כאשר הניהול המושחת וחסר האחריות של ההסתדרות הוביל לגרעונות של מיליארדי שקלים בהתחייבות הקרנות ולהלאמתן בשנת 2003. בשנת 2007 סבלו הקרנות הללו מגרעון אקטוארי של כ-97 מיליארד שקלים.

אם לא די בחטא הקדמון של קרנות הפנסיה, תומכת ההסתדרות באירגוני עובדים שהשתלטו על נכסים ציבוריים ועושים בהם כבשלהם. התנהלות העובדים בגיבוי ההסתדרות בחברת החשמל, למשל, מונעת את הפרטת התחום והכנסת תחרותיות תוך כדי העמסת חובות עתק המגיעים למעל 70 מיליארד ש"ח, כלומר, חוב בהיקף של כ-30 אלף ש"ח המוטל על כל משק בית בישראל.

כעונש עבור כל צעד יעול שמנסים להחדיר לשירות ציבורי או לחברה ממשלתית, נאלצים אזרחי ישראל לשלם דמי חסות או לספוג עיצומים וטירטורים. בנוסף לכל אלה, פועלת ההסתדרות כאגודה עות'מאנית שאינה נתונה לביקורת ציבורית וגובה דמי התאגדות בהתבסס על אחד החוקים הבלתי דמוקרטיים והשערורייתיים ביותר בישראל – החוק הכופה על רוב העובדים בחברה להתפקד גם נגד רצונם להסתדרות על בסיס החלטת מיעוט של העובדים. לפיכך לא מפליא כי הדרך המרכזית שנמצאה לעסקים ושירותים ממשלתיים להתחמק מלפיתת החנק של ההסתדרות היא להפעיל כוח אדם דרך מתווכים. אם תופעת עובדי הקבלן הינה "רעה חולה" כפי שטוענים בהסתדרות – הרי שעל פרנסי ההסתדרות ליטול קורה מבין עינהם ולבחון את חלקם המרכזי בהיווצרותה.

 

 

 

מעל: צילום מתוך כתבתו של וילר ב"מאקו" וצילום הפוסט של לינור מה-16 ביולי

התיאור השגוי של וילר את המגמות בכלכלת ישראל

וילד מנסה לתלות את תופעת עובדי הקבלן במה שהוא מכנה "הקפיטליזם החזירי". לדבריו "כלכלת השוק הישראלית, לא רק שלא הביאה שגשוג כמצופה – אלא יצרה במו ידיה פערי מעמדות שלא היו כמוהם בכל תולדות המדינה". גם כאן כושל וילר ומכשיל את הקוראים בטעות של החלפת שיוויון וצימצום פערים בחירות ושיגשוג, המדד הנכון לבחינת כלכלה אינו נמדד בהובלתה לאחידות בהישגים של כלל האוכלוסיה כי אם בהיותה מובילה לשיפור מצבם של השותפים בה וכלכלת ישראל אכן נעה בכיוון הנכון תוך כדי עליית רמת החיים בכל שכבות האוכלוסיה. בדיקת נתוני השכר הראלי של שכיר בישראל מגלה עלייה מתמדת מאז שנת 1969 (ראו תרשים 1).

תרשים מעל: השכר הריאלי למשרות שכיר משנות השבעים ועד היום, לפי מחירי 2004 (בנק ישראל), תרשים מתחת: ירידת אי השוויון בקרב משקי בית

למרות שחשיבות מדידת הפערים היא שולית ביחס להתקדמות כל שכבות האוכלוסייה, גם במדד הזה בו מנפנף וילר כדגל ראשי הוא אינו מציג את העובדות. מי שיטרח לבחון את מדידת הפערים בחברה הישראלית יגלה שדווקא מדיניות צימצום הקצבאות והתמיכות הובילה לצימצום פערים והגדלת ההשתתפות בשוק העבודה. על פי נתוני הביטוח הלאומי והניתוח שערכו דן בן דוד וחיים בליך ממרכז טאוב (ראו תרשים 2), גם אי השוויון והעוני ירדו מאז תחילת שנות האלפיים באופן חד משמעי. זוהי תוצאה של השוק החופשי יותר אליו נעה מדינת ישראל בניגוד לעצות אחיתופל שמציעים לנו ויילר ודומיו.

 

הפילוסופיה של איין ראנד

מעל: צילום מתוך כתבתו של וילר ב"מאקו"

 

מר וילר נכשל גם בהצגת תפיסת העולם של איין ראנד. לדבריו, המבוססים על פרשנות מוטעית, מדובר בשיטה שלפיה הדברים מסתדרים מעצמם בכוח "יד נעלמה" ובה "אין מדינה ואין מגזר ציבורי" ו"גילויי חמלה לחלש הם חולשה", כאשר במרכזה עומד "ערך אחד, יחיד ומקודש – אני, ולעזאזל האחרים." אלו סיסמאות ריקות מתוכן, מטעות ומוטעות.

לא ברור מהיכן שאב וילר את הקריקטורה המעוותת הזאת אותה הוא משליך על ראנד ואין בינה לבין הגותה של ראנד כל קשר. ראנד ראתה את המדינה ככלי חיוני וחשוב להגנה על זכויות הפרט, ואת זכויות הפרט לחיים ולקניין כבסיס לחברה צודקת. הביטוי למימוש זכויות האדם, אינו "יד נעלמה" אלא שיתוף פעולה ללא כפייה בין שותפים לעיסקאות שבהן הם מרוויחים ומשפרים את מצבם. רק במערכת כזאת, המכירה בכבוד האדם, תיתכן אמפטיה אמיתית לאחרים – שכן כל אדם נוסף מעשיר ומגדיל את הרווחה בהציעו ערך לחבריו. ההגות של איין ראנד מגדירה אחרת את האגואיזם על ידי הצבת האדם במרכז והעמדתו כערך מרכזי – ההפך הגמור מדריסת האדם האופיינית למשטרים ושיטות שהציבו את הדת, הגזע, הלאום או המעמד הכלכלי במרכז.

 

סיכום

וילר ורבים מחבריו אינם מבינים את עקרונות החירות והכלכלה ואת הפילוסופיה של איין ראנד שהעניקה להן גיבוי מוסרי ופילוסופי חסר תקדים. כתוצאה מכך כושל וילר, כמו רבים אחרים בהווה ובעבר, בשיכתוב ההיסטוריה והנתונים ובפרשנות יצירתית המגוננת על תפיסת עולמו. כל זה לגיטימי והוא חלק מהדיון בחברה בה נשמעות דעות שונות ומתפתח הדיון הציבורי המשכיל את הציבור, אך מצער הסירוב של עורכי אתר "מאקו" לפרסם תגובה ולהעמיד את הנתונים השגויים על תיקונם, בכך הפכו העורכים לשותפים להולכת השולל ומעלו באחריותם ובתפקידם הציבורי.