איין ראנד מול איילת שקד ושלי יחימוביץ

איין ראנד מול איילת שקד ושלי יחימוביץ

בועז ארד | 7 באוקטובר 2016

בציוץ שזכה לתפוצה רחבה ברשת הגיבה הסמן האידאולוגי השמאלי של המפה הפוליטית בישראל, חה"כ שלי יחימוביץ (המחנה הציוני) למאמר "מסילות אל המשילות" שכתבה שרת המשפטים, איילת שקד (הבית היהודי) בכתב העת החדש "השילוח". שקד מסתמנת כמי שהופכת להיות סמן אידאולוגי של הימין וזוכה לגינוי ממי שמחזיקיה בעמדה דומה בשמאל. כך מצייצת יחימוביץ: "קראתי רק עכשיו את המאמר המנומק של איילת שקד נדהמתי מהליברטריאניות המוקצנת. איין ראנד, מסיבות התה…" יחימוביץ המשיכה בפוסט נרחב יותר לתקוף את המאמר של שקד. (תמונות: ויקיפדיה).

המאמר של שקד בכתב העת השילוח

ראשית מדובר בתופעה מבורכת במדינה שבה מפלגת השלטון מתמודדת בבחירות ללא מצע. כאשר פוליטיקאי בכיר פורס את משנתו ומציג אותה בפירוט בפני הבוחר יש בכך כבוד כלפי ציבור הבוחרים ונכונות להציג התחייבות לגבי כיווני המדיניות והדרך. איילת שקד נכנסת עם מאמר זה ועם הנאום החשוב שנשאה לרגל פתיחת שנת המשפט למועדון המצומצם של פוליטיקאים בכירים שהעמידו חזון בפני הציבור.

שקד מציגה תפיסה מהפכנית של שרת משפטים, שכן בפעם הראשונה מציגה שרת המשפטים את העובדה כי כל חוק נוסף שעובר בשטף החקיקה הישראלית מצמצם את החירות ומבקשת לשנות את הכיוון. (ראו גם בנאום אותו נשאה באירוע פתיחת שנת המשפט).  שקד כותבת: "מוזר ככל שהדבר עשוי להישמע, בכל פעם שחברי הכנסת מצביעים בעד חוק חדש ולוח התוצאות במליאה מראה על תמיכה, באותה שעה בדיוק – חברי הכנסת מצביעים במקביל גם הצבעת נגד. הצבעת הנגד הזו היא הצבעה שקטה; קשה לשים לב אליה, והתוצאה שלה כלל אינה נרשמת בדברי הכנסת. אבל זו הצבעת נגד חדה וברורה. הצבעה נגד החירות שלנו, שמרגע התקבלותו של החוק החדש מצטמצמת והולכת".

שקד ממשיכה ומסבירה כי: "אי אמון ביכולת שלנו כיחידים וכקהילות לנהל את עצמנו באופן שהוא טוב דיו בלי שהמדינה תקבע בעבורנו את מסלול חיינו. אי אמון בחכמתו של המון העם ליצור ולשמר מנגנונים מוצלחים בהרבה מאלה המעוצבים באופן מלאכותי, באמצעות ועדות מומחים, או כתוצאה מלחצים פוליטיים. זו גם הצבעת אי אמון בתפיסה הרואה את האדם כשופט העליון של מטרותיו; בהכרה שלנו בכל יחיד כשליט על חייו, וככזה שבמידת האפשר השקפותיו שלו הן שצריכות לכוון את מעשיו; ובכוחן של קהילות משפחתיות, חברתיות וכלכליות לנהל את חייהן בכוחות עצמן ולחתור בהצלחה להשגת מטרותיהן." עד כאן אחת הנקודות החשובות והחיוביות של המאמר – הגדלת האוטונומיה של הפרט לנהל את חייו והקטנת המעורבות של פוליטיקאים בניהול החיים והכלכלה.

מדובר על מהלך חשוב שמנסה לציין שינוי כיוון חיוני לצמיחה העצומה של התערבות המחוקק בחיי אזרחי ישראל, שקד מציינת כדוגמה כי 1500 הצעות חוק הוגשו ב-15 החודשים האחרונים בלבד. לא צריך להיות ליברטריאן או אובייקטיביסט בכדי להבין שאינפלציה של חקיקה מובילה למקומות רעים; גם חוקים שגורמים נזקים לא צפויים וגם חוקים שלא מיושמים אינם משפרים את היחס הכללי של הציבור לכיבוד חוק ופוגעים באיכות חיינו.

החלק הבעייתי במאמר של שקד הוא החלק שבה היא מבקשת לעצב מחדש את המודל של מדינת ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית". בעיני ההגדרה הזאת לוקה בחסר ועצם "מסגור" הדיון בה הממוקד ב"יהודית ודמוקרטית" מוביל למסקנות בעיתיות.

המונח החסר בהגדרה, ומופיע במשתמע מהביאור שאחריה במגילת העצמאות הוא "חירות". מונח שמופיע 4 פעמים במגילת העצמאות ומבואר בפעם הברורה יותר במשפט: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". (ואפשר לדון רבות על משמעות החזון של נביאי ישראל שיכולים לסמל כיוונים והיפוכם).

שקד סוברת שניתן שניתן לגשר על העימות "דת-מדינה" או להתגבר עליו (על ידי הפרדה או סוג של חיבור) בין "יהודית" ל"דמוקרטית". זאת טעות ניתוח יסודית שכן הדרך המדויקת יותר מזהה את העימות היסודי בין מדינה הפוגעת בזכויות הפרט (בשל דת "דתית" או "חילונית") לבין מדינה המכבדת זכויות אדם ומגינה עליהם.

שקד מכירה בכך ש"המסורת היהודית" ניתנת לפרשנות הפוכה על ידי אידאולוגים שונים ומצטטת אמירה מפורשת של מילטון פרידמן: "בישראל קיימות שתי מסורות יהודיות הנאבקות זו בזו. מסורת בת מאה שנה של אמונה בשלטון סוציאליסטי פטרנליסטי ודחיית הקפיטליזם והשוק החופשי, ומסורת בת אלפיים שנה שהתפתחה מתוך צרכים הכרחיים בגולה: הישענות האדם על עצמו ושיתוף פעולה חופשי… [ו]שימוש בכל אמצעי של כושר ההמצאה היהודי כדי לנצל את ההזדמנויות שבשוק שנעלמו מעיניהם קצרות הראייה של פקידי השלטון…."

שקד מסכמת בכך ש"המאבק בין שתי המסורות היהודיות רחוק מלהיות מוכרע כיום לטובת השיטה הדוגלת בחופש ולטובת אותם המאמינים שהמכשיר ההכרחי לייצור חופש הוא חופש כלכלי." ומציינת את הכיוון אליו תחתור בפעילותה. על כך נותר רק לחזק ולתמוך אנו זקוקים לפוליטיקאים שידעו כי חירות כלכלית היא חיונית.

אלא שזה לא מספיק. ועל כך כבר קמו לא מעט מבקרים, מה שחסר אצל שקד הוא ההכרה בחשיבות החירויות הרעיוניות, הדת והמצפון.

מדינה חופשית היא לא דמוקרטית במהותה אלא רפובליקאית חוקתית והיא מפרידה דת ממדינה ומצמצמת את ה"משילות" לתחומים החיוניים להגנה על החיים והקניין של אזרחיה ולא מגדילה אותה על חשבון אותם תחומים. במדינה כזאת משקלם של הפוליטיקאים אינו כה מרכזי כמו במדינת ישראל כיום ואיש לא חושב שצריך לעסוק בהם מבוקר עד ערב ובכל מהדורת חדשות.

ונקודה זאת מובילה ל"מה שלא רואים" במאמר ונדרש ומצופה ממי שממלא את התפקיד של שר המשפטים בישראל: חוקה המיועדת לעגן את הזכות לחיים לחירות ולקניין של האזרח. אותה חוקה שהובטחה בהבטחה שהופרה עם הקמת המדינה.

שקד מצטטת במאמר את הוגי ההשכלה והאבות המייסדים האמריקאים על מנת להציג את הנאורות הליברלית שוחרת החירות ככזאת העולה בקנה אחד עם ערכי היהדות;
ציטוט:

"מה הדריך את ג'ון לוק, אבי הליברליזם והדמוקרטיה בעת החדשה, בשעה שביסס את הזכות לשוויון, אם לא סיפור יצירת האדם בגן עדן בדרך שבה בחר לתאר אותה ספר בראשית? על מה ביסס את זכות הקניין אם לא על פרקי הבריאה? הרי "המסכת המדינית השנייה" של לוק היא כמעט פרשנות צמודת טקסט לספר בראשית.

על מה התבסס תומס ג'פרסון האמריקני כשניסח את הכרזת העצמאות וציין בפתיחתה כי "מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי־אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר"?

זה החלק החלש במאמר שכן כפי שהכירה בכך בחלקו הראשון של המאמר ובציטוט של פרידמן המסורת היהודית ניתנת לפרשנויות הפוכות, עובדה היא שהוגי ההשכלה והחירות הגיעו למסקנה שונה משלה ודגלו בהפרדת הדת מהמדינה ובניית רפובליקה חוקתית – לא דמוקרטיה חסרת חוקה. בינתיים זה המודל היחיד שגישר על הערכים שבאמת זקוקים לגישור: "דת" ("חילונית" או "דתית") ו"חירות" ועמד באופן מוצלח יחסית על כנו מאז 1776.

הדיון על עיצוב מדינת ישראל הוא חיוני וחשוב שכן מדינת ישראל יכולה להיות מדינה יותר חופשית בכל היבט וגם לשמור על "חוק השבות" ולהעניק מענה מסגרתי לעם היהודי. במשיכת החבל הזאת נראה כי שקד נמצאת בצד שיגדיל חירות ברמה הכלכלית למרות שכיווני עיצוב הרשויות שהיא מסמנת מטרידים. בפועל שקד כבר רשמה לזכותה עצירה של חוקים הרסניים רבים ומסתמנת כסכר הכלכלי המרכזי של אזרחי ישראל מול שטפון החקיקה.

התגובה של חה"כ יחימוביץ

מתבקש כאן להציג את יחימוביץ כאידאולוגית של השמאל הכלכלי והפוליטי בישראל. שלי יחימוביץ בהחלט מנסה לצייר לעצמה תדמית כזאת אך טענותיה מעלות את השאלה אם יתכן שאידאולוג סוציאליסטי שמאלי בימינו יצליח להעלות נימוקים כבדי משקל לתמיכה בעמדתו? השאלה עדיין פתוחה שכן יחימוביץ אינה "מספקת את הסחורה". טענותיה רצופות בהנחת מבוקש, התקפות אישיות, הנחות מופרכות וטענות חסרות ביסוס או כאלו המוצגות באופן רגשי שאמור לגרום לקורא לחשוב שמשהו רע קרה כי שלי "נדהמה" או "נרעשה". היות וכעת לפחות בדעת הקהל "תפוסה" המשבצת הזאת של פוליטיקאי אידאולוגי מ"השמאל" על ידי יחימוביץ והיא זאת שנטלה על עצמה להגיב מיידית למאמר של שקד אתייחס בקצרה לטענותיה.

יחימוביץ נוטה  להפריח לחלל את איין ראנד כאשר היא מזהה מתנגד משמעותי, זאת  גם ללא הבנה לעמדותיה של ראנד. בדרך כלל היא יכולה לסמוך על מי שמנגד שגם לא יכיר את ראנד ולא יענה לה, ואולי זאת דרכה לפדות את ההון התעמולתי שנצבר בעקבות הכפשות שהוטחו באיין ראנד לאורך השנים על ידי הפעלת מנגנון פבלובי "ראנד זה רע".
כך היה בדיון שנערך ביוני השנה בכנסת מול יואב קיש  בו יחימוביץ מטיחה בקיש: "כן. מה איין ראנד הייתה אומרת על סעיף כזה, יואב? אני שואלת אותך." או בציוץ שתקף את העיתון "דהמרקר" כאשר זה פרסם כתבה המגנה את ההתנהלות של ועדי עובדים. "איין ראנד קמה מקברה ועקצה את דהמרקר…."

 

 

התגובה הראשונה שנשלפה מארגז הקלישאות של יחימוביץ הייתה כאמור הציוץ  "קראתי רק עכשיו את המאמר המנומק של איילת שקד נדהמתי מהליברטריאניות המוקצנת. איין ראנד, מסיבות התה…". שוב נפנוף בשמות וכינויים שאמורים לזעזע את הקורא רגשית אך אין להם כל קשר למציאות. איין ראנד לא הוזכרה כלל במאמרה של שקד, וגם אם תרמה תרומה חשובה לעיצוב תפיסת עולמה של שקד הרי שהמאמר לא מייצג עמדה שאיין ראנד הייתה מקבלת בכללה.

 

 

בתגובה מפורטת יותר כותבת יחימוביץ את הטענות הבאות:

בתקציר: "זה מאמר אנטי ממלכתי, שבו היא [איילת שקד] מבטאת בוז עמוק כלפי המדינה ומוסדותיה, ורואה בתשתית המוסרית, החקיקתית והנורמטיבית של חיינו כאן פסים רקובים, חלודים ומיותרים. היא מקדשת את החירות של מעטים רבי כוח לעשות ככל העולה על רוחם, בעוד שהציבור יופקר לעושק, גזל וניצול. זוהי תפיסה שלא עולה בקנה אחד עם ערכים יהודיים, ציוניים ואוניברסליים."
מדוע לטעון לחירות כלכלית מבטא "בוז עמוק כלפי המדינה ומוסדותיה"? לא ברור. הדרישה לצמצומה של "מדינת הגננת" לא גורר "בוז" לכל המוסדות החיוניים במדינה שעליהם יסכימו גם רוב הליברטריאנים ובוודאי כל מי שמקבל את גישת איין ראנד, שמדינה הינה מוסד חיוני להגנה על זכויות האדם לחיים ולקניין. אם יחימוביץ היתה מכירה את הגותה של ראנד יתכן שהיא לא היתה משתמשת בה באופן כה מטעה. אמליץ למי שרוצה להכיר יותר הרחבה על חשיבות תפקיד המדינה ומוסדותיה במאמרה של איין ראנד "טבעה של ממשלה".

הטענה ששקד רואה בתשתית המוסרית החקיקתית והנורמטיבית "פסים רקובים" היא עוד הפרזה מכלילה מבית מדרשה של יחימוביץ, חלק אכן רקוב ודורש שינוי וחלק ראוי. זה המצב ומעטים יחלקו על כך אם בכלל.

בשוק חופשי גורסת יחימוביץ "מעטים רבי כוח [יוכלו] לעשות ככל העולה על רוחם, בעוד שהציבור יופקר לעושק, גזל וניצול". זאת טעות מרקסיסטית נפוצה המבלבלת בין כוח פוליטי לבין כוח כלכלי בשוק חופשי וקפיטליסטי. בפועל משמש הטיעון הזה להשליט על אזרחי ישראל החופשיים את מרותם של "מיליציות מיסוי" של אירגוני עובדים בגופים שעבורם המדינה הלאימה נתחים מהשוק על חשבון כלל האזרחים הנזקקים לשירותים (חשמל, מים, תחבורה, נמלים ועוד…).

והטענה המופרכת ביותר בסיכום של יחימוביץ על גישת השוק החופשי: "זוהי תפיסה שלא עולה בקנה אחד עם ערכים יהודיים, ציוניים ואוניברסליים." פשוט מופרך. מי שיבחן את מדד החופש הכלכלי האומד את מיקומן של מדינות ביחס לגישת השוק החופשי יוכל לזהות כי המדינות המובילות כדגם התייחסות למדינות תרבות הם המדינות המדורגות בפסגת המדד בעוד המדינות הנמצאות בתחתית הן מדינות חשוכות ששומר נפשו ירחק מהן.
יהודים שגשגו לאורך המאות האחרונות דווקא בתנאים בהם השוק היה חופשי יותר והיגרו בהמוניהם לארצות הברית ומדינות חופשיות ממדינות בהם סבלו רדיפות על בסיס דתי, גזעי וכלכלי.

חלק מהדמגוגיה הרגילה של יחימוביץ היא ההסתרה של העובדה שכאשר היא מבקשת שמדינת ישראל תהיה מדינה "מוסרית" יותר כמו מדינות סקנדינביה למשל היא משקרת ביודעין – שכן מדינות סקנדינביה נמצאות דרגות רבות מעל ישראל ברמת החופש הכלכלי. ראו את מדד החופש הכלכלי העולמי כאן. (ישראל ממוקמת במקום 35 מתוך 178 מדינות מדורגות בעוד דנמרק במקום ה-12).

יחימוביץ מעמיסה כשלים לוגיים על הפוסט המפורט שלה ולא אנתח אותו לפרטיו אך אסתפק במספר נקודות:

יחימוביץ כותבת: "אכן, כמו שכותבת שקד, "כל חוק פוגע בחרות". בחרות להרוג, לאנוס, לעשוק, להונות. לנהוג 200 קמ"ש. להלין שכרו של עובד. לא לשלם שכר מינימום." (הדגשה שלי). ומבלבלת את היוצרות ואת קוראיה.

ראשית, לשיטתה של יחימוביץ מותר לשקר שכן שקד לא טענה בשום מקום במאמרה או במקום אחר ש"כל חוק פוגע בחירות". למרות שהיא מכניסה זאת למרכאות על מנת לשוות לטענה מראה של ציטוט זה לא ציטוט אלא פרשנות שלה ושקר בוטה.

שנית, היא מבלבלת בין זכויות טבעיות ("שליליות") וזכויות חיוביות. בכדי להגן על החירות לא נדרשים הרבה חוקים מספיק להגדיר את הזכויות הבסיסיות על מנת למנוע מאנשים "להרוג, לאנוס, לעשוק ולהונות"…. לעומת זאת בכדי להנדס את החברה ולעצבה על ידי הפקעת זכויות יש צורך בריבוי חוקים שקשורים במהירות נסיעה, שכר מינימום, חינוך חינם בריאות חינם וכו'…. אגב, העובדה שיש חוק שאוסר נהיגה מעל 200 קמ"ש היא עובדה שאין לה שום אמירה ערכית. יתכן מאוד שבשוק חופשי נבנה אוטוסטרדות בטוחות יותר ונפעיל מכוניות אוטונומיות שיוכלו להתנייד במהירות של 500 קמ"ש וזה יטיב עם כל משתמשי השירות. אני ממליץ לכל מי שרוצה לעמוד על האבחנה בין חוק צודק המבוסס על זכויות אדם לבין חוק מיותר לעיין במאמרה של ראנד "זכויות אדם" כאן.

יחימוביץ כותבת: "איפה קיבלו הממציאים הישראלים של האפלקציה המדהימה ששינתה את חיינו, ווייז, את היכולות, הכישורים, המיומנות, הידע? קודם במערכת החינוך הממלכתית (ובזכות חוק חינוך חובה חינם ששולל חרות וכופה ללכת לבית הספר), ואחר כך ב-8200. של המדינה. בכספי מדינה."
אטטיסטים משום מה חושבים שאם המדינה לא תכפה עלינו לשלוח את הילדים לבית ספר בעזרת "חוק חינוך חובה חינם" נחדול מחינוך ילדינו, ואם לא נממן הצגות ותרבות נחדול מצריכת תרבות. 2000 שנות גולה מוכיחות את ההפך אך המציאות לא מבלבלת את מי שמניח את המבוקש בכל טיעון שני שלו. בנוסף השימוש במונח "חינם" מלמד על נתק עמוק מהמציאות ואולי חינוך גרוע במיוחד. "אין דבר כזה ארוחות חינם"…. תרשמי שלי, תרשמי זאת 100 פעם על הלוח שלי, ואולי זה יחלחל. מישהו יצרני יצר את העושר שאת דורשת להפקיע ולחלק לפי שיקולייך.

המניפולציה לא תעזור כאן, למרות שלמדינה ולניתוב הכספים שהיא מבצעת יש השפעה, כל רעיון גדול, פריצת דרך, הישג אינטלקטואלי נוצר במחשבתו של אינדיבידואל. אנו לא תלכיד רובוטי של "בורגים" שממתינים להוראות הפעלה ממוח הכוורת המרכזי אלא צבר של אינדיבידואלים שמקימים התאגדויות ומוסדות על מנת להטיב את חיינו.

ביקורות נוספות על הפוסט של יחימוביץ כתבומורי אמיתי, אלון גולדברג, שקד מצנר ואורי כץ ב"דעת מיעוט", ובוודאי יצטרפו אליהם רבים וטובים אחרים ולכן לא ארחיב כעת.

אם אסכם בטרם עת את הניתוח על הטענות של יחימוביץ נקבל תמונה של מדינה כל יכולה שנתיניה "אוהבים" אותה (בניגוד לאנשים כמו שקד שנאשמים ב"ביזויה"), הקובעת את עיצוב החברה והמוסדות ומתקנת כל מה שדורש תיקון בחולשות האנוש בזכות נאורות השליטים הפרוגרסיבים הסוציאליסטים מסוגה של יחימוביץ.

יחימוביץ מוסיפה בהערת ביאור למהות המונח "ליברטריאנים" ומסבירה כך: "הליברטריאנים אוחזים בתפיסה של חופש הפרט בכל מחיר ובצמצום כוחה של הממשלה/המדינה. תפיסה כלכלית הנמצאת עוד ימינה מהקפיטליזם, וגורסת שתפקיד המדינה מתחיל ונגמר בצבא ובמשטרה"

צילום מהפוסט:

שוב הפגנת חוסר הבנה בסיסי לכך שהחלוקה ימין ושמאל לא רלוונטית. שכן התפיסה הסוציאליסטית כלכלית נמצאת בכל הטווח של "ימין-שמאל"  והמחזיקים בה מאכלסים את כל הספקטרום הפוליטי בישראל ובעולם גם בשמאל וגם בימין. (על כך כדאי לקרוא במאמרו של קרייג בידל' Political “Left” and “Right” Properly Defined שהופיע לאחרונה ב-NRGבתרגומו של שחר שלוש. )

בנוסף מפגינה יחימוביץ חוסר הבנה עמוק למהות המונח "קפיטליזם". הוא לא "ימינה" או "שמאלה" משום מקום – אלא נגזרת פוליטית חברתית ישירה מהשיטה המכירה בזכות האדם לחייו ולרכושו. את חלל ההבנה הריק הזה נשתדל למלא עם הספר המתוכנן להתפרסם בנובמבר השנה "קפיטליזם: האידאל הלא מוכר" מאת איין ראנד שצפוי לתרום תרומה חיונית לדיון הסובל מבורות ושטחיות.

איין ראנד מסבירה את מיקומם של הצדדים הפוליטיים על הדיכוטומיה של גוף-נפש

על הדיון האחרון שורה רוחה של ראנד. גם יאיר לפיד שהביע הערכה לפוסט של איילת שקד מציין: " שקד אינה קבלנית ביצוע. היא אידיאולוגית נוקשה שקראה כנראה בנעוריה לא מעט איין ראנד ומאמינה בתפיסה הרפובליקנית הקלאסית של "ממשלה קטנה". 

בהרצאה, Censorship: Local and Express, שפרסמה ראנד במאמר ב"מכתבה של איין ראנד" באוגוסט 1973, בו מתארת איין ראנד את התפקיד של הפילוסופיה בפוליטיקה. ההרצאה מכוונת לשמרנים מול ה"ליברלים" (סוציאליסטים ופרוגרסיבים) בארה"ב אך יש קווי דמיון רלוונטיים מאוד לישראל. אצטט מהרצאה זאת פסקה המשרטטת את קווי המחלוקת האמיתיים:

"שני הצדדים [השמרנים וה"ליברלים"] מחזיקים באותה הנחת היסוד – ניתוק גוף-נפש – אך בוחרים להתייצב בשני צדדים מנוגדים של אותה טעות קטלנית.

השמרנים מבקשים חירות לפעול בממלכת החומר, הם נוטים להתנגד לשליטה ממשלתית על הייצור, על התעשייה, על מסחר, עסקים ועל מוצרים חומריים היוצרים עושר חומרי. אך הם מטיפים לשליטה ממשלתית על רוחו של האדם, כלומר, תודעתו של האדם; הם דוגלים בזכותה של המדינה להטיל צנזורה, לקבוע ערכים מוסריים, ליצור ולאכוף ממסד מוסר ממשלתי, לשלוט על האינטלקט. ה"ליברלים" רוצים חופש לפעול בתחום הרוח; הם מתנגדים לצנזורה, הם מתנגדים לשליטה ממשלתית ברעיונות, באמנות, בעיתונות, בחינוך (ראו את דאגתם ל"חופש אקדמאי"). אך הם דוגלים בשליטה ממשלתית בייצור חומרי, בעסקים, בתעסוקה, בשכר, ברווחים, ברכוש חומרי – הם מטיפים לכך לאורך כל הדרך למטה עד להפקעה מלאה.

השמרנים רואים באדם גוף הנע באופן חופשי על פני האדמה, בונה ערמות חול או בתי חרושת – עם מחשב אלקטרוני בראשו, כזה הנשלט על ידי וושינגטון. ה"ליברלים" רואים באדם רוח הנעה ונדה במרחבי היקום – אך אזוקה בשלשלות מכף רגל ועד ראש כאשר הוא מבקש לעבור את הכביש על מנת לרכוש כיכר לחם.

ועדיין אלו הם השמרנים שהם קודם כל דתיים, הטוענים לעליונות של הרוח על פני הגוף, ומייצגים את מה שאני מכנה "מיסטיקנים של הרוח".  ואלו הם ה"ליברלים" שהינם קודם כל מטריאליסטים, הרואים באדם תלכיד של בשר, והמייצגים את מה שאני מכנה "מיסטיקנים של השרירים."

אין זה אלא פרדוקס, לא סתירה: כל מחנה מבקש שליטה בתחום אותו הוא רואה כבעל חשיבות מטאפיסית; כל אחד מהם מעניק חירות רק לפעילות אותה הוא מתעב. ראו כיצד השמרנים מעליבים ומגנים את העשירים או את אלו המצליחים ביצרנות חומרית, ורואים בהם נחותים מוסרית – וכי ה"ליברלים" מתיחסים לרעיונות כאל תרמית צינית. "שליטה", עבור שני המחנות, משמעה הכוח לשלוט בעזרת כוח פיסי. אך אחד מהם לא מחזיק בחירות כערך. השמרנים מבקשים לשלוט בתודעתו של האדם; ה"ליברלים", בגופו."

סיכום

ראנד פרצה דרך בניתוח הספקטרום הפוליטי וראוי למחנה שוחרי החירות לאמץ את התובנות שהיא מעמידה, לא חלוקה של ימין ושמאל אלא חלוקה של מקדמי חירות הפועלים להגנה על זכויות האדם ושוק חופשי למול אלו המבקשים להגביל את חירות הפרט ולשעבד את האזרח לתוכניות "חומש" ממשלתיות.
במישור הפוליטי והמקומי ענתה ראנד על הבעיה העולה למול גלרייה כזאת של פוליטיקאים חסרי אחדות מוסרית או לוגית שהם תוצר מתבקש של הכלכלה המעורבת והדמוקרטיה הלא מרוסנת (בחוקה ראויה), מצב המתגמל פופוליזם וסיסמאות ריקות בכוח פוליטי.  את המענה הציגה במאמרה "כיצד לשפוט מועמד פוליטי"  וכך כותבת ראנד:
"לאור הבלבול הכללי בנושא, מומלץ להזכיר למצביעים בכוח מספר שיקולים בסיסיים היכולים לשמש כמנחים לציפיות הראויות אותן ניתן לצפות ממועמד פוליטי, ובמיוחד ממועמד לנשיאות.

לא ניתן לצפות, וגם אין זה הכרחי, להסכים באופן מלא ומושלם עם הפילוסופיה של המועמד –  אלא עם הפילוסופיה הפוליטית שלו (ורק במונחים המהותיים). אין זה מלך-פילוסוף שאנו בוחרים, אלא איש ביצוע למשימה מסוימת ומוגבלת. אנו יכולים לדרוש ממנו רק עקביות פוליטית; האם הוא דוגל בעקרונות הפוליטיים הנכונים מהסיבות המטפיסיות הלא נכונות, הסתירות הן הבעיה שלו, לא שלנו."
כן, שימו לב להתנגשות הישירה בין גישה זאת לבין גישתה של שקד ולפיד (וכלל הפוליטיקאים הישראלים)  שפוליטיקאי לא צריך להסתפק בהיותו "קבלן ביצוע".

ראנד מוסיפה: "הנושא של חירות נגד סטטיזם – או זכויות הפרט נגד שליטה ממשלתית, או קפיטליזם נגד סוציאליזם – אלו הנושאים הבסיסים של הפילוסופיה הפוליטית. זה הוא השורש, ההתחלה והיסוד המעורב בכל צעד מסויים, לפיו כל השאר נקבע, שלמולו כל שאר השיקולים הם חסרי חשיבות."

וכך חותמת ראנד את מאמרה: "היום, הנושא היחידי לפיו יש לשפוט מועמד: חירות נגד סטטיזם."