משטרת התרבות

משטרת התרבות: "וועדת הטלוויזיה אישרה את לוח השידורים"

מאת: מוטי היינריך | 4 בספטמבר 2015, פטרסם במקור באתר "קו ישר".

ספק אם קראתם את הדיווח הקצר שהופיע בכל אמצעי התקשורת: "וועדת הטלוויזיה אישרה את לוח השידורים של ערוץ 10". אפילו קשה למצוא טוקבק לידיעה זו באתרי החדשות. זה בכלל לא "נושא" – None Issue אפילו אריה דרעי לא התנגד למתווה השידורים. כלכלנים, "מומחים", ואנשי אקדמיה קיבלו את הידיעה כמובנת מאליה, אם בכלל קראו. מה יש לדבר? בסך הכול "כללי מנהל תקין".

קיימת מדינה ולה "משטרת תרבות". למשטרת התרבות כפופה "ועדת הטלוויזיה". תפקיד הוועדה להחליט במה רשאים ההמונים לצפות בטלוויזיה במחצית השנה הקרובה. במועצת משטרת התרבות יושבים אנשים חכמים שמייצגים את העם, ובוועדת הטלוויזיה יושבים כמובן אנשים חכמים עוד יותר.

ועדת הטלוויזיה שוקלת בכובד ראש אם התכנים שהרשתות מתכננות להעלות אכן ראויים לצפייה, האם ניתן בהם "ייצוג הולם לכל גוני האוכלוסייה" וכל זאת  להבטיח כי "יישמע מגוון של קולות ודעות בכלי התקשורת וכי יתקיים מגוון של פלטפורמות ובמות ביטוי. הרגולטור שוקל שיקולים הנוגעים לאיכות התכנים המשודרים, לאתיקה בשידורים, לעידוד יצירה מקומית וכיוצא באלה."

המנהיגים הנעלים הקימו את משטרת התרבות "לתכלית ראויה", אך ורק לטובת העם. "הרגולציה נועדה לשרת את האינטרס הציבורי" כפי שנקבע מעת לעת על ידי השליטים הנאורים.  

בעלי השליטה באמצעי התקשורת קיבלו מהשליטים זיכיון להרוויח כסף, אבל קיים חשש כבד כי "אם בעלי השליטה באמצעי התקשורת יסרבו לשקף רעיונות מסוימים, עלולה תמונת הרעיונות להתעוות. ‘שוק הרעיונות‘ עלול להפוך ל'שוק הרעיון' הבלעדי" (נשיא בית המשפט העליון השופט מאיר שמגר). לתיקון "כשל שוק" זה "יש צורך בהתערבות כדי להביא לתוצאה רצויה, שאפשר להניח כי לא תושג בלא ההתערבות: או לתוצאות אשר תואמות את האינטרס הציבורי".

בנוסף, "התקשורת האלקטרונית מבוססת במידה רבה על שימוש במשאבים מוגבלים שהם קניין הכלל, ובשל כך היא מעוררת שאלות של צדק חלוקתי". וועדת הטלוויזיה, במסגרת תפקידה לשמור על עניינם של המוני העם, צרכני השירות, דואגת לכך "כי מרב הדעות וההשקפות יבוטאו וכן שיימנע מונופול בשוק הדעות".

קיומה של משטרת התרבות הכרחי ל"הגנה על אוכלוסיות רגישות וכן הגנה על המשטר הדמוקרטי וצרכיו". זהו "תנאי הכרחי למימוש של ערכי הדמוקרטיה ושל זכויות היסוד של האזרח".

והנה עץ מבנה של הרגולטור:




 
ועכשיו ילדים, נסו לגלות בציור הנ"ל היכן מסתתרת "ועדת הטלוויזיה"? אנחנו לא הצלחנו. גם לא הצלחנו לגלות מיהם האנשים הנאורים שחברים באותה וועדה, דבר אחד בטוח – הם חכמים מאד, ניזונו ישירות מ"עץ הדעת", הם מייצגים את העם הנבער עליו צריך להגן. הם יודעים בוודאות מה טוב.

אבל הצלחנו לגלות מי ומי במועצה שמעליהם. יש להניח שחברי המועצה ממנים את חברי הוועדה ולכן גם הם נמנים עם בעלי תבונת היתר. "הרכב המועצה משקף בעת המינוי, במידת האפשר, את מגוון הדעות הרווחות בציבור. מועצת הרשות השנייה מתמנה לתקופת כהונה של ארבע שנים". כרגיל, אנשים נעלים לא "עובדים", אלא "מכהנים". אז הנה ההרכב האנושי של הגוף המנחה של משטרת התרבות (2015), למען הסר ספק – הם לא הרגולטורים היחידים:





עו"ד דורלי אלמגור מכהנת בראש ועדת הטלוויזיה. אם נחפור באתר הרשות השנייה נוכל לגלות את העשייה הציבורית המבורכת והניסיון הרגולטורי העשיר של כל חבר מועצה. לכולם ניסיון רב בעשרות וועדות ציבוריות, רובם כיהנו בהמון מקומות, הפרופ' אפילו פרסם מחקר אקדמי על תכניות ריאליטי ואחרת משלימה ספר על "הגל החדש של הקולנוע האיראני", כמעט כולם מתפרנסים במשך שנים רבות, כנראה לא רע, ממיסים שהעם משלם.

אין בדברים משום הטלת דופי אישי. הם כנראה אנשים נבונים, אולי גם אנשי שיח מעניינים ורחבי אופק. כל אחד מהם יכול להיות השכן הנחמד מהדירה ממול (אם אתם גרים ברמת אביב ג').

אבל החבורה הזאת יחד, כאשר הם מכהנים תחת הכובע של משטרת התרבות, מסכנים את חופש הפרט בכוח שניתן להם להכתיב לנו במה נצפה בטלוויזיה. הם יגבילו את הזמן שגב' כהן רשאית לצפות בתוכנית ריאליטי. הם מחליטים לסבסד על חשבוננו אמן מקומי רק בגלל שהוא נושא תעודת זהות כחולה. הם דורשים מהזכיינים לשדר "יותר תחקירים כלכליים", הם מחליטים לחנך אותנו בתשדיר שהם הגדירו כ"סוגה עילית".  

בל נטעה, לדודים ולדודות אלה יש כוח. בגיבוש החוק להקמת רשות התקשורת מוצע: "סמכויות פיקוח ודרישת מידע. כדי לאפשר פיקוח יעיל על ביצועה של חקיקת התקשורת ועל קיום של תנאי הרישיונות הוצע כי מנהל הרשות (או עובד אחר של הרשות שיוסמך לכך) יהיה רשאי לדרוש ידיעות ומסמכים, להיכנס לכל מקום או מתקן המשמש בעל רישיון לצורך מתן שירותיו או ביצוע שידוריו, וכן לתפוס מסמכים וחומר מחשב".

למשטרת התרבות "יש שיניים". הם מטילים קנסות כבדים על גופי השידור על חריגה ממשך הקצאת הזמן לפרסומות, על פגיעה ב"טעם הטוב", על הצגה של "עישון סמים", משדר התרמה "ארוך מידי", פרסומת לתרופה לאין אונות ללא אישור מראש, חשיפה אסורה למותגים בשידור שגורמת ל"פרסום אגב" – ועוד עשרות או מאות עברות. מידי פעם גם נפסלים לוחות שידורים שלמים.  

וכמו בכל גוף ציבורי מופעלים לחצים על חברי המועצה והוועדות עד כדי פיצוץ ישיבות בגלל "חילוקי דעות פנימיים".

חילוקי הדעות מול משטרת התרבות מספקים פרנסה רבה לעורכי דין ובתי משפט. המחוקק קובע, ובג"ץ מרבה לפסוק גם בסוגיות אידיאולוגיות. בהמשך כולם מסתמכים על "פסיקת בית המשפט" להצדקת משטר הכפייה.

משטר כפייה ושליטה ריכוזית באזרחים היו אבני יסוד באידיאולוגיה המרכסיסטית של מנהיגי היישוב לפני הקמת המדינה וגם לאחר מכן. הם חששו מחופש לפרט כי ראו בו איום על מה שכונה אז "ההגמוניה הפועלית", ובתרגום להיום: שלטון המפלגה שלנו. משטרת התרבות הנוכחית היא התפתחות טבעית של אידיאולוגיה זו. שופטי בית המשפט העליון יצקו פסיקות לתוך אותה אידיאולוגיה, השופט העליון אהרון ברק: "…העיתון הפרטי שולט על האוויר הדרוש לנשימתה של הדמוקרטיה… לכן העיתון אינו רק נכס פרטי, אלא גם נכס ציבורי… כוח זה מחייב … פיקוח וריסון כדי למנוע שימוש לרעה בו". השופט בדימוס אהרון ברק יכול להיות רגוע – יש כבר משטרת תרבות והיא "מפקחת ומרסנת".  

שר תקשורת טוב הוא שר שיסגור ויפרק את כל גופי הרגולציה ויאפשר לכל יזם להיכנס לתחום ללא צורך ברישיון ובדמי זיכיון. בסוף רפורמת החופש צריך שר התקשורת "הטוב" לכבות את האור במשרדו ולסגור גם את משרד התקשורת (ללא הקמת "רשות תקשורת").

כל ערוץ יחליט בעצמו מה לשדר על פי הערכתו את דרישות קהל היעד שלו. הציבור יקבע במה לצפות באמצעות השלט של הטלוויזיה, עכבר המחשב, או האצבע על המסך. ערוצים שלא יעמדו בדרישות הציבור ייסגרו מהיעדר רייטינג. הניסיון לכפות על הציבור גבולות גִזְרָה לצפייה אפילו מגוחך בעידן האינטרנט, הטאבלט והסמרטפון.

העניין אינו רק בפגיעה בחופש הפרט להחליט במה וכמה לצפות על פי העדפותיו. אלא גם בנזק כלכלי שמסתכם כנראה במאות מיליוני שקלים בשנה. "מישהו" צריך לממן את מאות הג'ובים במערך הרגולציה וההתגוננות ממנה. מערכת המשפט מועסקת גם היא בתעסוקת סרק, וכסף רב מושקע בהפקות שאינן מתאימות להעדפות הציבור. כך תורמת משטרת התרבות את חלקה למחיר הקוטג', הדירות והמילקי.

 
הציטוטים בכתבה מתוך "מחקר מדיניות" שפורסם על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה שכותרתו "הרגולציה של שירותי התקשורת האלקטרונית בישראל – הצורך בהקמת רשות תקשורת". המסמך מכיל מידע עובדתי מפורט.