דבר העורך: לא לומדים מההיסטוריה
מאת בועז ארד | 9 באוגוסט 2014
היום, ב-9 באוגוסט 1945, לפני 69 שנים הוטלה הפצצה האטומית על נאגאסקי, שלושה ימים קודם לכן הוטלה הפצצה הראשונה על הירושימה.
בתמונה: קריקטורה של קאטו אסורו שפורסמה באוגוסט 1946 לרגל שנה להבסת יפן הקיסרית. הסמל של חיל האוויר האמריקאי על המספריים החותכות את הכבלים מעל האזרח היפני בעוד ההנהגה הצבאית והמדינית נמלטת.
בבוקר ה-9 באוגוסט, 1945, בשעה 10:30 – שלושה ימים לאחר ההפצצה על הירושימה – התכנסה מועצת ששת הגדולים שוב (ששלטה ביפן הקסרית). אנאמי המשיך לטעון נגד כל צורה של כניעה. הוא המשיך לטעון כי לאמריקאים אין פצצות אטום נוספות, מסקנה שהגיעה אליה באופן מובן לשיטתו, היות והוא היה משתמש בהם מייד אם היה בנעלי האמריקאים. בפרשנות של ההיסטוריון סאדאו אסאדה, אנאמי הפך "לכמעט בלתי רציונלי", בהכריזו בעצם: "ההופעה של הפצצה האטומית אינה מבשרת את סיום המלחמה… אנו בטוחים בקרב המכריע על המולדת נגד הכוחות האמריקאיים… יהיו סיכויים מסוימים כל עוד נמשיך להילחם בעבור הכבוד של גזע יאמאטו". בעיני רוחו, מיליוני יפנים, גברים נשים וטף עדיים היו מסוגלים להציל את "המהות הלאומית" – אם רק יהיה להם את הרצון להילחם ולמות."
כדאי להבין את הלך הרוח הזה האופייני לדיקטטורים המוכנים להילחם עד טיפת דמם האחרונה של נתיניהם. רק כאשר הגיעה הידיעה על הפצצת הירושימה חדרה לתודעת ההנהגה היפנית ההבנה כי לאמריקאים יש גם יכולת וגם נכונות להשמיד אותם ואת יפן… רק אז הורם הדגל הלבן של הכניעה המוחלטת. היה זה הסיום המנצח של מסע שהחל בהכרזת המלחמה נגד התוקפונות היפנית. כתב על כך ההיסטוריון ג'ון לואיס במאמרו ""מתנות מן השמים": המשמעות של הניצחון האמריקאי על יפן, 1945".
בכדי להגיע לניצחון המיוחל היה על הנהגת ארה"ב להעמידו כיעד, לזהות את האוייב, להגדיר את מהות הניצחון ולהתחייב לחתור אליו לאורך זמן למרות המכשולים האדירים בדרך… את זאת בדיוק עשה רוזוולט כאשר הכריז על כניסת ארה"ב למלחמה:
"אתמול, ה-7 בדצמבר, 1941 – תאריך אשר יזכר לדיראון – ארצות הברית של אמריקה הותקפה בפתאומיות ובכוונה על ידי כוחות הצי וחיל האוויר של האימפריה היפנית…
ירשם הדבר כי המרחק של הוואי מיפן מבהיר כי ההתקפה היתה מתוכננת בכוונה ימים רבים ואפילו שבועות. במהלך הזמן שחלף בטרם ההתקפה ממשלת יפן ביקשה בכוונה להטעות את ארצות הברית על ידי הצהרות שיקריות וביטויי תקווה לשלום מתמשך.
ההתקפה אתמול על איי הוואי גרמה לנזק גדול לכוחות הצי והצבא האמריקאי. אני מצטער לומר לכם כי הרבה מאוד חיים אמריקאיים אבדו. בנוסף, דווח כי ספינות אמריקאיות נפגעו מהתקפות טורפדו בלב הים בין סאן פרנציסקו והונולולו…
כמפקד עליון של הצבא והצי הנחתי לנקוט את כל הצעדים למען הגנתנו.
תמיד נזכור את אופי ההסתערות נגדנו. לא חשוב עד כמה יארך הזמן להתגבר על פלישה מתוכננת מראש זאת, העם האמריקאי, בעוצמתו הצודקת, ינצח ניצחון מוחלט.
אני מאמין כי אני מפרש את רצון הקונגרס ושל העם כאשר אני עומד על כך שלא רק נגן על עצמנו בכל הכוח אלא גם נוודא כי צורה זאת של בוגדנות לעולם לא תסכן אותנו.
מעשה האיבה קיימים. לא ניתן להעלים עין מהעובדה שבני עמנו, שטחינו והאינטרסים שלנו נמצאים בסכנה חמורה.
בביטחון בכוחותינו המזוינים, בהחלטיות הבלתי מוגבלת של אנשינו, אנו נזכה בניצחון הבלתי נמנע, יהיה האל בעזרנו.
אני מבקש כי הקונגרס יצהיר כי מאז ההתקפה השפלה ללא התגרות של יפן ביום ראשון, 7 בדצמבר, 1941, מצב של מלחמה מתקיים בין ארצות הברית והאימפריה היפנית. [25]
הצהרתו של הנשיא היתה ראשית כל זיהוי מדויק של המצב במציאות. מאז ההתקפה, הוא אמר, "מצב של מלחמה מתקיים בין ארצות הברית והאימפריה היפנית". רוזוולט לא קרא למלחמה. הוא לא ביקש מהקונגרס לפתוח במלחמה, אלא רק להכיר רשמית כי המלחמה החלה. הקונגרס הוציא הצהרת מלחמה בתוך שעה. היפנים ביצעו מעשה תוקפנות, ברצון ובמחשבה תחילה, ורוזוולט זיהה נכונה פעולה זאת כיזימת מלחמה. "מעשי איבה קיימים", והאמריקאים לא יתעלמו מהסכנה, נהפוך הוא, הם יתחזקו מידיעת צדקתם.
מילותיו של רוזוולט כוונו החוצה, נגד האיום, לא פנימה כלפי האבדות האמריקאיות. הוא ביסס עמידה מונחית-מטרה באשר ליפן. הוא לא התפלש בפרטים אודות הטבח שביצעו היפנים בהוואי, גם לא קרא הציג את האמריקאים כבעלי מעלה בשל סבלם. הוא לא פרט על מיתרי הצורך לדאוג לפצועינו, גם לא התעכב על הפטריוטיות של אלו ששפכו דמם (שני אלו היו כבר בהנחת הבסיס). דיווחו הכולל על הנזק היה כלול בשלושה משפטים קצרים. רוזוולט רצה שהאמריקאים ימקדו את מאמציהם למען חיסול האיום, לקראת מצב בו " צורה זאת של בוגדנות לעולם לא תסכן אותנו". והוא רצה שיפן תדע כי אין לנו כל כוונה לסגת ממטרה זאת.
המטרה שיש להשיגה היתה "ניצחון מוחלט", או "ניצחון בלתי נמנע". השגתו דרשה ארבע צעדי מפתח:
- זיהוי האויב;
- החלטה להביסו;
- הגדרת הניצחון;
- והתחייבות, לאורך זמן, להשיג ניצחון זה.
נאומו של רוזוולט משיג את שני הצעדים החיוניים הראשונים – המהלך המודע של זיהוי האוייב וההחלטה לפעול על בסיס זיהוי זה. הצעדים הנותרים היו יותר מורכבים.
הבחינו כי "השגת ניצחון" לא הייתה מספקת כמטרה, היות והיא קצרה מלפרט את טבעו של "ניצחון". על מנת להשיג ניצחון עליך לדעת ראשית מהו ניצחון. האם הניצחון מבוסס על דחיפת האויב אחורה לאדמתו? הבאתו להשתתף בשיחות שלום? כפייתו לחדול ברגע מסוים? קיום בחירות דמוקרטיות בארצו?
השאלה הייתה: מה בדיוק יהווה ניצחון עבור אמריקה? התשובה הייתה: ההרס הטוטלי והקבוע של רצון יפן ויכולתה להילחם.
המלחמה החלה עם החלטה מודעת של היפנים לתקוף – ובעקבותיה שנים של עבודה מאומצת לבניית כוח שיוכל לשלוט על הפאסיפיק. חיסול איום זה ידרוש החלטה מודעת מצד היפנים – ובכלל זה מנהיגותם, צבאם והאוכלוסייה בכללה – לדחות תוקפנות לגמרי ובאופן תמידי. המלחמה התאפשרה בשל האידיאולוגיה מונחת-התוקפנות של יפן והמנגנון הצבאי. הפסקת איום זה תדרוש התנערות של יפן מאידיאולוגיה זאת לצד פירוק חימוש יסודי וקבוע. ניצחון משמעותו ביטול ההחלטה והמחויבות היפנית למלחמה באופן קבוע,שתובע בפעולה. המשמעות המלאה של דרישות אלו (ואחרות) לניצחון אמריקאי אוחד לשלוש מילים: כניעה ללא-תנאי של יפן."
בישראל, 69 שנה לאחר מכן אנו מבצעים מטסים מעל שרידי מחנות הריכוז ויוצאים למצעדי חיים, אך למרבה הצער נמנעים מלהכיר במהלכים שהובילו לחיסול מחנות הריכוז ולנצחון על כוחות ההרס שאיימו על העולם החופשי.
בתקופה בה טוענים אינטלקטואלים מובילים דוגמת פרופ' אסא כשר שניסח את הקוד המוסרי של צה"ל כ כי לא ניתן להשיג ניצחון, הופך השיעור ההיסטורי של הניצחון האמריקאי במלחמת העולם השנייה חיוני ונושא עימו לקח שהוא בנפשנו.
בברכת קריאה מועילה
והנחות יסודות בדוקות,
בועז ארד
נושאים נוספים:
תגובה למכתב הדיבה בלאנסט
המגזין הרפואי לאנסט פרסם מכתב דיבה והאשים את ישראל בביצוע טבח בעזה. הצטרפתי לידידי אמיר שני לכתיבת מאמר תגובה למכתב עלילת הדם המודרני הזה. קיראו והפיצו: The Moral Case for Supporting Israel: Response to the "Open Letter for the People in Gaza", in The Lancet
תחרות החיבורים – אירוע הענקת הפרסים
ביום חמישי האחרון נערך אירוע הענקת הפרסים לזוכי תחרות החיבורים בנושאים מתוך הספר "מרד הנפילים". ההרצאות, נאומי הזוכים והחיבורים יועלו בקרוב לאתר אנכי – אם אינכם מנויים עדיין זה הזמן לבצע מנוי שנתי או חודשי ולתמוך בפעילותנו.
מאמרי בדהמרקר:
מאמרי "תרבות רעה" פורסם בעיתון דהמרקר (תחת הכותרת "הממשלה לא צריכה לממן תרבות"), המאמר נכתב כבר לפני התפרצות הקרבות בעזה בעקבות מאמצי חברי כנסת "תרבותיים" להשיק קמפיין להגדלת תקציבי התרבות בישראל. בין השאר אני מצטט במאמר את חוות דעתו הנשכחת של ד"ר רפאל אמנון, שהיה חבר ועדת ורשובסקי שבחנה סבסוד אמנות (1994-1993) וכתב בסיכום דעת המיעוט: "תמיכה באמנות עשויה לגרוע מעצמאותה ולהפכה לתלויה במשטר. המרחק בין אמנות תלותית לבין אמנות מטעם אינו רב וברור כי לא לזה ולא לזה יקרא 'אמנות'. הוא הדין בטיפוח האמנות ובחינוך לאהבתה. מי יקבע מהי האמנות הראויה לאהבת הבריות ומי יחרוץ את דין האמנות הראויה לטיפוח? הרי בעצם הסלקציה הזאת, נחתך גורלן של יצירות לשבט או לחסד. ואולי אין מקום להתערבות השלטון בתחום רגיש זה? מאין לנו שהאמנות זקוקה כל כך לתמיכה וכי הגישה הפטרנליסטית היא הנכונה והחייבת לשלוט בכיפה? מדוע יש לעודד את היצירה המקומית – הרי אם טובה היא, ממילא ינהר הקהל אחריה ואם גרועה היא מה הטעם בעידודה?".
יומן מלחמה: דף הפייסבוק של אתר אנכי, וחשבון הטוויטר מתעדכנים באופן קבוע במאמרים, תמונות והרצאות בנושאים שוטפים הקשורים למלחמה בעזה. אנו ממשיכים במאמץ לתקן את העיוות המוסרי של מוסר "המלחמה הצודקת" המוביל אותנו להקרבה עצמית ומרחיק אותנו מן הנצחון.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.