יום חטיפתו של ראול ואלנברג

יום חטיפתו של ראול ואלנברג

אנכי | 17 בינואר 2017 – כולל סיור וירטואלי באנדרטה לזכרו בהקלקה על התמונה.

היום מצויין כיום חטיפתו של הדיפלומט השבדי, חסיד אומות העולם ראול ואלנברג (Raoul Wallenberg). ואלנברג נולד למשפחה מיוחסת של בנקאים, דיפלומטים וקצינים, למד אדריכלות בארה"ב ועסק בסחר ובנקאות. בשנת 1936 אף בילה חצי שנה בחיפה. בהמלצות חברי "הקונגרס היהודי העולמי" בשוודיה ובתמיכת ה"ועד לעניני פליטים" האמריקאי נשלח ביולי 1944 מטעם משרד החוץ השוודי לבודפסט. 

כאשר הגיע ואלנברג להונגריה נותרו בבודפסט כ-200,000 יהודים לאחר שכ-437,000 אחרים כבר נשלחו לאושוויץ. במסגרת פעילותו בצירות שוודיה יזם הוצאת דרכונים שוודיים זמניים ליהודים הונגרים שלהם קשרי משפחה או מחסר עם אזרחים שוודים. פעילותו זאת התגברה עד כדי אלפי דרכוני חסות שהוצאו במסגרת פעולות מחלקה שהקים בצירות. כאשר אירגן אייכמן את צעדות המוות של אלפי יהודים לגבול אוסטריה, רדף ולנברג במכונית אחרי השיירות והצליח להוציא מאות בעלי דרכונים ולהחזירם לעיר. הופעתו הבטוחה והנמרצת איפשרה לו להוציא בני-אדם אפילו בתחנת הרכבת שממנה עמדו להישלח לאושוויץ, וכן מפלוגות שרות העבודה שלהן גוייסו. את חיי היהודים סיכנו גם התנפלויות אנשי 'צלב החץ', ולפיכך הקים ולנברג מעונות מיוחדים ובהם רוכזו 15,000 נפש. בפעולה זאת שיתפו עמו פעולה דיפלומטים גם מנציגויות אחרות, שהחלו להוציא 'כתבי חסות', וב-31 בתים הנתונים בחסות שוודיה הוקם 'הגטו הבין-לאומי' בנפרד מן הגטו המרכזי של בודפשט. ניהול הבתים הללו היה כרוך בבעיות ארגון רבות ומסובכות, כי היה צריך לדאוג למזון ולסידורי תברואה ובריאות. לכול אלו נדרש כסף רב ומספר היהודים שטיפלו בארגון ובאחזקה הגיע ל-600.

שני הגטאות נמצאו בחלק העיר פּשט שהיה הראשון שכבשו הסובייטים. ולנברג ניסה לשאת ולתת עמם ולשכנעם כי יתנו לדאוג ליהודים ששוחררו. הסובייטים התייחסו לנציגות שוודיה בחשדנות רבה והאשימו את עובדיה בפעולות ריגול לטובת הגרמנים. גם מספרן הרב של תעודות שוודיות שבידי היהודים לא נראה להם. ולנברג חשב כנראה שחסינותו הדיפלומטית תגן עליו, מה עוד שצירות שוודיה היא שייצגה את ברית-המועצות כלפי הגרמנים, והוא יצא אל מיפקדת הסובייטים. ב-17 בינואר 1945 חזר ולנברג לבודפשט בליווי חיילים סובייטים, והעיר שאיננו יודע אם הוא אורח הסובייטים או אסירם. מאז נעלמו עקבותיו ועקבות נהגו וילמוש לאנגפלדר. גם שאר אנשי הצירות הוחזקו בידי הסובייטים אך הם חזרו אחרי כמה חודשים דרך בוקרשט ומוסקווה לסטוקהולם.

בשנים הראשונות אחרי היעלמו טענו הסובייטים שאין להם כול ידיעה על אדם ששמו ולנברג, ולא ידוע להם כי הוא נמצא באחד מבתי-הכלא שלהם. ואולם, שבויי מלחמה גרמנים שחזרו מן השבי הסובייטי העידו שפגשו את ולנברג בבתי-סוהר ובמחנות שבויים ברחבי ברית-המועצות. באמצע שנות ה-50 דרשה שוודיה בתוקף על סמך העדויות הללו מידע על ולנברג, ואז, בשנת 1956, טענו השלטונות הסובייטים שהם גילו ידיעה שהוא מת בשנת 1947 באחד מבתי-הכלא. בני משפחתו של ולנברג, בעיקר אמו, וכן השלטונות השוודים לא קיבלו את הטענות הללו, שסתרו את כול העדויות. במרוצת השנים הושמעה ביקורת רבה מאוד בציבור השוודי ובעולם על צורת טיפולה של ממשלת שוודיה בעניין, והנושא עלה כפעם בפעם בציבוריות, במיוחד לאחר מות האם בשנת 1979. הופיעו ספרים ונוסדו ועדים מיוחדים לטיפול בעניין ולנברג, בעיקר בבריטניה, בארצות-הברית ובישראל. ב-1989 מסרו הסובייטים לשוודים את חפציו האישיים של ולנברג. ביניהם היה גם יומן הפגישות שלו בעת שירותו בבודפשט, ובו פרטים על פעילותו אז. בפרסומים על ולנברג התברר, שבימים האחרונים לפני שחרור בודפשט עלה בידיו לסכל בעזרת ההונגרים ומועצת היהודים את כוונת הס"ס ואנשי 'צלב החץ' לפוצץ את הגטאות לפני שחרור העיר. במעשה ההצלה ההוא, היחיד במינו בתקופה השואה, ניצלו בשני הגטאות כ-100,000 יהודים. לאות הוקרה על מעשה ההצלה העניק הקונגרס של ארצות-הברית לולנברג אזרחות כבוד; הוקמו מפעלי זיכרון שונים, רחובות נקראו על שמו, הופק סרט המתאר את פועלו בבודפשט, ושמו קיבל מקום של כבוד בין חסידי אומות העולם.

במסגרת בונוס מיוחד לקוראי אנכי מוצג לפניכם מודל וירטואלי של האנדרטה לזכרו של ואלנברג המוצבת מאז שנת 2002 בפינת רחוב ואלנברג עם רחוב הברזל ברמת החייל, תל אביב.

 

מקור למידע: ספריית מט"ח ויד ושם. הסריקה באדיבות VirtualArt.Co ישראל.