התחברות והרשמה

התחברות והרשמה

כיום מוצגים באתר מעל ל-1400 מאמרים שחלקם פתוח למינויים בלבד.מיטב המאמרים ובהם תרגומי מאמרים נבחרים של איין ראנד מוצעים בתשלום מנוי שנתי. מחיר המנוי לאתר הוא 236 ש"ח כולל מע"מ לשנה קלנדרית (פחות משקל ליום...). המנוי כולל גישה פתוחה לכל מאמרינו ולארכיון המאמרים המצטבר.

מנוי שנתי לאתר מחיר 236 ש"ח כולל מע"מ

btn subscribeCC LG

מנוי חודשי לאתר במחיר 30 ש"ח לחודש

btn subscribeCC LG

youtube-icon rss-icon facebook-icon twitter-icon 

חירט וילדרס והבחירות בהולנד

שירות אנכי | 15 במרץ 2017

היום מתקיימות בחירות כלליות בהולנד ונראה כי מנהיג מפלגת החירות ההולנדית מתקרב להישג משמעותי יותר מכל הישגיו בעבר. לטובת קוראינו אנו מציגים מארכיון "אנכי" את הרצאתו שהועברה במרכז ישראל יפה בשנת 2010. לצפייה ביוטיוב.

 

 


 


 

יום חטיפתו של ראול ואלנברג

אנכי | 17 בינואר 2017 - כולל סיור וירטואלי באנדרטה לזכרו בהקלקה על התמונה.

01.14.2017 09.32.28

היום מצויין כיום חטיפתו של הדיפלומט השבדי, חסיד אומות העולם ראול ואלנברג (Raoul Wallenberg). ואלנברג נולד למשפחה מיוחסת של בנקאים, דיפלומטים וקצינים, למד אדריכלות בארה"ב ועסק בסחר ובנקאות. בשנת 1936 אף בילה חצי שנה בחיפה. בהמלצות חברי "הקונגרס היהודי העולמי" בשוודיה ובתמיכת ה"ועד לעניני פליטים" האמריקאי נשלח ביולי 1944 מטעם משרד החוץ השוודי לבודפסט. 

כאשר הגיע ואלנברג להונגריה נותרו בבודפסט כ-200,000 יהודים לאחר שכ-437,000 אחרים כבר נשלחו לאושוויץ. במסגרת פעילותו בצירות שוודיה יזם הוצאת דרכונים שוודיים זמניים ליהודים הונגרים שלהם קשרי משפחה או מחסר עם אזרחים שוודים. פעילותו זאת התגברה עד כדי אלפי דרכוני חסות שהוצאו במסגרת פעולות מחלקה שהקים בצירות. כאשר אירגן אייכמן את צעדות המוות של אלפי יהודים לגבול אוסטריה, רדף ולנברג במכונית אחרי השיירות והצליח להוציא מאות בעלי דרכונים ולהחזירם לעיר. הופעתו הבטוחה והנמרצת איפשרה לו להוציא בני-אדם אפילו בתחנת הרכבת שממנה עמדו להישלח לאושוויץ, וכן מפלוגות שרות העבודה שלהן גוייסו. את חיי היהודים סיכנו גם התנפלויות אנשי 'צלב החץ', ולפיכך הקים ולנברג מעונות מיוחדים ובהם רוכזו 15,000 נפש. בפעולה זאת שיתפו עמו פעולה דיפלומטים גם מנציגויות אחרות, שהחלו להוציא 'כתבי חסות', וב-31 בתים הנתונים בחסות שוודיה הוקם 'הגטו הבין-לאומי' בנפרד מן הגטו המרכזי של בודפשט. ניהול הבתים הללו היה כרוך בבעיות ארגון רבות ומסובכות, כי היה צריך לדאוג למזון ולסידורי תברואה ובריאות. לכול אלו נדרש כסף רב ומספר היהודים שטיפלו בארגון ובאחזקה הגיע ל-600.

שני הגטאות נמצאו בחלק העיר פּשט שהיה הראשון שכבשו הסובייטים. ולנברג ניסה לשאת ולתת עמם ולשכנעם כי יתנו לדאוג ליהודים ששוחררו. הסובייטים התייחסו לנציגות שוודיה בחשדנות רבה והאשימו את עובדיה בפעולות ריגול לטובת הגרמנים. גם מספרן הרב של תעודות שוודיות שבידי היהודים לא נראה להם. ולנברג חשב כנראה שחסינותו הדיפלומטית תגן עליו, מה עוד שצירות שוודיה היא שייצגה את ברית-המועצות כלפי הגרמנים, והוא יצא אל מיפקדת הסובייטים. ב-17 בינואר 1945 חזר ולנברג לבודפשט בליווי חיילים סובייטים, והעיר שאיננו יודע אם הוא אורח הסובייטים או אסירם. מאז נעלמו עקבותיו ועקבות נהגו וילמוש לאנגפלדר. גם שאר אנשי הצירות הוחזקו בידי הסובייטים אך הם חזרו אחרי כמה חודשים דרך בוקרשט ומוסקווה לסטוקהולם.

הדיאלקטיקה של העדר-הנאורות
מאת: גלי בת חורין | 19 בדצמבר 2016


Gali bat Horinבמשך כל שנותי באוניברסיטה הייתי כמובן עדה להקצנה ההולכת והופכת מוטרפת ממש, ואם כי אף פעם לא הסתרתי את דעותי (שבהתאמה הלכו והיימינו לנוכח אובדן ההגיון של חברי שם) - מעולם לא נתקלתי במעשה, כמו זה שאירע אתמול.

השיעור היה סמינר בתארים מתקדמים באמנויות. המרצה, אחד מהמרצים הבכירים והמוערכים ובצדק גמור. הנושא: אסתטיקות באמנות. ההשוואה בין אסתטיקות הגורסות שאמנות אמורה להיות אמנות לשם עצמה בלבד - לעומת תפיסות שגורסות שאמנות יכולה, או חייבת להיות, מגוייסת מטרה פוליטית או מוסרית.

אפלטון, סארטר ומירי רגב היו הדוגמאות שהובאו לתפיסות התומכות באינסטרומנטליזם של האמנות. ואני מוסיפה את איין ראנד הנמנית גם היא על אלו שיטענו שספרות מיועדת לא לשם אסתטיקה  גרידה (בניגוד לתפיסה הקאנטיאנית והאסתטיסיטית של אוסקר ווילד וחבורתו) וכך גם  אריסטו ב"פואטיקה".  

וכרגיל וכנהוג במקומות כאלו, מעצם השמעת צמד המילים "מירי רגב" גורמת לקהל פרץ צחוק פאבלובי. על התופעה הזו, שהיא תוצר ישר של שטיפת מוח מתמשכת - עמדתי כבר מזמן וכתבתי עליה רבות בעבר.


ולמען הסר ספק, אני חושבת שהמדינה לא צריכה למממן את סך כל אנטישמיה, וגם, שהייתי רוצה שמי שיוביל את המהלך כשר תרבות של מדינת ישראל יהיה שר תרבות בסדר גודל של עמוס עוז, ולא שרת תרבות שבאמת אינה קרובה במיוחד גם לא לתרבות מסויימת ולו מזרחית בלבד.
ובכלל, משמעותה של תרבות היא - מגוון. ולא דחיית תרבות אחת לטובת אחרת. כן יש לדחות יצירות שנועדו לשם הסתה כנגד ישראל, יהודים, ומיריות רגב.

בכל מקרה, התעורר דיון סביב רגב. אני טענתי, שמאחר שאלו המוחים כנגד "סתימת הפיות" של רגב - אינם למעשה מייצגים את הרעיון שאמנות צריכה להיות חופשית מתכנים פוליטיים אלא רק מוחים על התנגדותה לאמנות בעלת תכנים הפוכים משלה. כלומר תכנים כנגד המדינה.
המרצה דווקא לא פסל את עמדתי, ומייד גייס את אפלטון וסארטר לצידה של רגב, אם כי איזן והזכיר גם את ז'דנוב, וגבלס (גבלס הוא מצד אחד תלמיד של אייזנזטיין , סוכן רעיון הקומוניזם- ומצד שני היה אחראי על התעמולה האנטישמית שאיפשרה את תמיכת אירופה כולה בטבח המתודי העם היהודי. כך שרגב "דומה" לגבלס בכך ששניהם סבורים שלאמנות יש מטרה פוליטית והפוכה ממנו - בכך שהיא זו שמנסה למנוע תקציבים מגבלסים מקומיים.
ידידי יהודה, שאותו אני גררתי לקורסים שלי כמעט בכוח ועל כן אני גם מרגישה במובן מסויים שהוא אורח שלי בביתי בין חברי הותיקים, חידד עוד יותר וטען בפני המרצה שרגב רק מבקשת שלא לממן תכנים אנטישמיים.


דבריו נקטעו לפתע כששאגה גברית אדירה פילחה את החלל התרבותי של האולם:

"די כבר עם זה!"

 


 

הסתובבתי לאחור ולהפתעתי הרבה מצאתי שמדובר בבחור שעד כה הכרתי כפולמוסן חביב ואינטלגנטי, שכמוני כמוהו - נוהר לכל שיעור של אותו מרצה כבר שנים, שזה, מה לעשות,גם סממן לאדם אינטלקטואלי , וגם הסיבה להיותו כזה.

למרות שמייד עמדנו שנינו על חילוקי הדעות הפוליטיות- הכרתי אותו תמיד כאדם כל כך מתוק, ומעולם לא חשדתי שממנו היתה יכולה לצאת שאגה כל כך עמוסת טסטסטרון . 15 דרגות דצבילים ירדו ממנו באותו רגע, מרוב כך שהתפלץ למשמע מישהו שמזכיר את מירי רגב לא באופן המותר על פי האינדוקטרינציה, קרי, מבלי שנועד להכפיש או להגחיך אותה.

השואג היה כל כך מיוסר עד שלאחר שפלט את מחאתו הקולנית – באופן כה מנוגד לכללי הנימוס והנאותות במקומות הללו – עד שהפיל הלם באולם, וגם על המרצה עצמו. שכנראה פשוט לא יידע איך להגיב.

המוחה היה כל כך נסער עד כדי זריקת ראשו לאחור, אחיזת תלתלי הכבשה של ראשו בניסיון גלוי למרוט אותן מתוך שורשי קדקודו-הוא, ונדמה באותם רגעים לציור מוכר מאד של מונק.

יהודה, שדבריו נקטעו הסתובב אל הסטודנט המתפרץ ודרש באסרטיביות מתבקשת, שלא יפריעו לו להשמע את דבריו. ואכן, השלים את הרעיון מעורר הפלצות, שעל פיו צודקת רגב שאל לה למדינה לממן את המחאה כנגד זכותה להתקיים.

השיעור בא לסיומו אחרי כמה דקות, ובדרך ליציאה הבחנתי, שהשואג טרם סיים את מה שהיה לו לשאוג. פניתי אליו , מכרי מזה שנים: "סליחה" התנצלתי בפניו בחביבות הרגילה שלי: " שכחתי שגרמו לכם לחוש כאב פיסי לשמע המילים מירי רגב"
ובזה חשבתי שייגמר העניין.

להפתעתי הרבה - הוא התנפל בצעקות על יהודה, במילים האלו:
"אתה לא תשמיע כאן את הדעות הפוליטיות ה נ ל ו ז ו ת שלך!"
--------------
בואו רגע נחדד קצת.
הדיון היה על פוליטיקה. מירי רגב ייצגה הדיון את רעיון "סתימת הפיות" (המרצה טען דווקא שהיא מתונה מאד יחסית לכמה מהפילוסופים הגדולים). למעשה ניתן היה להבין גם מדבריו - אם כי לא נאמרו מפורשות - שהמאבק שלה לגטימי ומעוגן בתפיסות אסתטיות מכובדות.
השואג מתנגד מן הסתם לרגב, משום שהיא מסמלת עבורו סתימת פיות ועל כן התפרץ באופן חריג במיוחד כדי לסתום ליהודה את הפה, הלכה למעשה ממש.

 

חשוב לציין, שיהודה (וגם אני) לא צידדנו בסתימת פיות אלא להפך - טענו כנגד מימון אמנות מגוייסת כנגד ישראל ויהודים בכלל.
אני יצאתי מכל החוויה הזו לגמרי, לגמרי מזועזעת.

למרות כל מה שאני כותבת, לא האמנתי באמת שהמצב עד כדי כך גרוע. לא האמנתי שנגיע למצב הזה, ששטופי המוח, האינטלגנטיים מאד בכל תחום שלא נפגע מהאינדוקטרינציה האלימה שעברו במחנה שלהם - ממש יתקפו ישירות ובאופן כל כך לא ראציונלי, לא הגיוני, לא תרבותי והסותר לחלוטין את הטיעון שלהם עצמם.

האוניברסיטה היא המקום שאמור להיות פתוח למאבק חופשי ותרבותי בין דעות שונות, וצריך להיות בו מקום גם למי שסבור באופן "נלוז" - שגיוס אמנות למען שיווק אנטישמיות - זה מעשה שאינו ראוי למימון מכספי המיסים של היהודים...
אני צודקת כאן, לא בגלל שהדעות שלי הן הנכונות אלא- שההגיון לצדי: אין להעלות על הדעת, שמישהו יסתום לאחר את הפה, כאקט כנגד "סתימת פיות".

אם מישהו סבור שאמנות אנטישמית גם היא ראויה להשמע, קל וחומר שמחאה כנגד זה נמצאת גם היא בתחום חופש הביטוי. ולהפך, מי שמשתיק באלימות אדם, המוחה כנגד חופש ביטוי לאנטישמים, אינו פועל למען חופש הביטוי, אלא פועל, בפשטות, למען אנטישמים. וגם מקריב לשם כך את רעיון חופש הביטוי שבשמו הוא סבור בטעות מותר לו להשתיק את כל האחרים.

והאמת, נבהלתי. זה היה כמו להתעורר לתוך עולם של זומבים נטולי היגיון ובינה - שבכל הנוגע לסוגיות פוליטיות מסויימות - ברי כי היכולת לפעול בהגיון נעקפה על יד הפעלת "כפתורים" היישר מתוך תת-המודע שלהם.

לאור ההכרות שלי עם הברנש - אדם שמעולם לא חשבתי שמסוגל לאלימות בכלל, אני חושבת עתה שאנחנו עומדים בפני אנשים כה מוסתים, עד לרמה שאין לי ספק שסכנת האלימות הממשית והצרופה קיימת, והיא מוחשית ומפחידה.

זה רק מחזק עוד יותר כמה שאסור לנו להכנע לאותם אלסוורת' טוהי'ים הללו - כי זה יסתיים כרגיל בדיקטטורה בולשביקית, כמו בכל מקום ותקופה שבה אנשים היו כל כך בעד דמוקרטיה וחופש ביטוי, עד שהיו מוכנים להרוג כל מי שחשב טיפה אחרת מהם.
--------------
אמנות היא תחום פעילות אנושית שגם אם אין לה כל תכלית אחרת למעט עצמה, עדיין תכליתה הוא להיות פורצת את גבולות ההסכמות והפרדיגמה -כדי להציע מבט רענן ומקורי- לא בהכרח אמיתי ונכון - אבל כהצעה לראות את המציאות בעיניים חדשות ובמבט אחר.
אמנות נהנית מחירות רבה - דווקא משום שאינה מחוייבת להוכחות ולראיות להבדיל מכל דיספלינה אחרת, שכן.
מה שקרה הוא, שמיעוט "תרבותי" השתלט על התקשורת ומייד עשה את הדבר הכי אווילי, הכי אנטי תרבתי והכי אנטי אמנותי ובאופן המביס את עצמו:
קיבע את האמירות האיקונוקלסטיות (מנתצות-האתוסים) הכי קיצוניות בשיח האמנותי והפך דווקא אותן לסוג של אמת מוחלטת.וכך חיסל גם את החירות האמנותית וגם על הדרך את מושג האמת, תוך פטישיזציה מוחלטת של האמנות לכלל פלקט שטוח חד מימדי, נטול תחכום או חשיבה, שלא לדבר על חשיבה פורצת דרך.

הדבר דומה לתופעה שבה מדענים יקבעו, בעקבות סאלבדור דאלי, שזוהי עובדה מדעית ששעונים עשויים מחומר נוזלי.
פוסטמודרניזם החדיר לשיח הפוליטי והמדעי את החירות מקריטריונים שיפוטיים ,שפעם אפילו באמנות עצמה, לא חשבו שזה נכון לעשות.
כשלמדתי אמנות בשנות ה-80 - שנים שכבר היו רוויים בפוסטמודרניזם - גם אז איש לא העלה על דעתו להעניק לפרשנות על אמנות את החירות, שכותבי "הארץ" למשל מרשים לעצמם בבואם לפרש מצבים חברתיים ותופעות פוליטיות.לפני 30 שנה - פרשנות נטולת תיקוף לא היתה מקובלת אפילו בתחום החופשי של האמנות.

ואילו היום -מאדירים מסרים פוליטיים שיוצאים מתוך האמנות - המסתתרת עדיין תחת התירוץ של זכותה להיות חופשית ותכלית-לעצמה, אלא, שהיא מגוייסת לחלוטין לרעיונות פוליטיים שבחברה המסויימת הם קונפורמיסטיים להחריד , משם לוקחים את המסרים הללו כאילו עצם האמירה היא הוכחה אמפירית לאמת במציאות, ובמעגל סגור מחווט לחלוטין לעצמו - הנחת המבוקש של "האמן" - "מוכיחה" את אמיתותו.
זהו חורבן מוחלט של תפיסת העשייה האנושית התבונית בכל התחומים שבין האמנות, דרך ההגות החברתית-פוליטית כל הדרך עד להשמדת רוח האדם.

ככה הגענו ל"אמנות" שהיא כולה הסתה לרצח ראש ממשלה, שגם טוענת לזכותה לחירות אמנותית כאילו היתה אכן "לשמה" בלבד, מתקוממת מראש כנגד "השתקה" צפויה, ותוך כך תובעת ממש להשתיק את כל מי שבוחר לפרש את ה"אמנות" כהסתה . בה בעת היא גם "מוחה", למעשה, כנגד בדיוק אותו סוג של "אמנות" - הכרזה כנגד רבין - ומפרשת אותה הסתה לא לגיטימית וגם, מתעלמת מתוך חירות אמנותית מהעובדה הגלויה לכל , שאת הכרזה ההיא עיצב אמן מטעם השב"כ דווקא מתוך ניסיון לשדל ימנים קיצוניים להפליל את עצמם.

כל זה הוא פשע גלוי כנגד האמנות, האמת, ההגיון, חופש הביטוי - וכל מי שתומך בטמטום הזה, בחילול האמנות, בפטישזיצה של האידיאולוגיה שהביאה את הרעות החולות הללו – טומטם באופן חסר כל תקנה.

 

איין ראנד מול איילת שקד ושלי יחימוביץ

בועז ארד | 7 באוקטובר 2016

YECIMOVITZ VS SHAKEDבציוץ שזכה לתפוצה רחבה ברשת הגיבה הסמן האידאולוגי השמאלי של המפה הפוליטית בישראל, חה"כ שלי יחימוביץ (המחנה הציוני) למאמר "מסילות אל המשילות" שכתבה שרת המשפטים, איילת שקד (הבית היהודי) בכתב העת החדש "השילוח". שקד מסתמנת כמי שהופכת להיות סמן אידאולוגי של הימין וזוכה לגינוי ממי שמחזיקיה בעמדה דומה בשמאל. כך מצייצת יחימוביץ: "קראתי רק עכשיו את המאמר המנומק של איילת שקד נדהמתי מהליברטריאניות המוקצנת. איין ראנד, מסיבות התה..." יחימוביץ המשיכה בפוסט נרחב יותר לתקוף את המאמר של שקד. (תמונות: ויקיפדיה).

SHELI VS RAND

המאמר של שקד בכתב העת השילוח

ראשית מדובר בתופעה מבורכת במדינה שבה מפלגת השלטון מתמודדת בבחירות ללא מצע. כאשר פוליטיקאי בכיר פורס את משנתו ומציג אותה בפירוט בפני הבוחר יש בכך כבוד כלפי ציבור הבוחרים ונכונות להציג התחייבות לגבי כיווני המדיניות והדרך. איילת שקד נכנסת עם מאמר זה ועם הנאום החשוב שנשאה לרגל פתיחת שנת המשפט למועדון המצומצם של פוליטיקאים בכירים שהעמידו חזון בפני הציבור.

שקד מציגה תפיסה מהפכנית של שרת משפטים, שכן בפעם הראשונה מציגה שרת המשפטים את העובדה כי כל חוק נוסף שעובר בשטף החקיקה הישראלית מצמצם את החירות ומבקשת לשנות את הכיוון. (ראו גם בנאום אותו נשאה באירוע פתיחת שנת המשפט).  שקד כותבת: "מוזר ככל שהדבר עשוי להישמע, בכל פעם שחברי הכנסת מצביעים בעד חוק חדש ולוח התוצאות במליאה מראה על תמיכה, באותה שעה בדיוק – חברי הכנסת מצביעים במקביל גם הצבעת נגד. הצבעת הנגד הזו היא הצבעה שקטה; קשה לשים לב אליה, והתוצאה שלה כלל אינה נרשמת בדברי הכנסת. אבל זו הצבעת נגד חדה וברורה. הצבעה נגד החירות שלנו, שמרגע התקבלותו של החוק החדש מצטמצמת והולכת".

מאמרים נוספים

Default Image

חירט וילדרס והבחירות בהולנד

מרס 15, 2017 דבר העורך ואקטואליה בועז ארד
חירט וילדרס והבחירות בהולנד שירות אנכי | 15 במרץ 2017 היום מתקיימות בחירות כלליות בהולנד ונראה כי מנהיג מפלגת החירות ההולנדית מתקרב להישג משמעותי יותר מכל הישגיו בעבר. לטובת קוראינו אנו מציגים מארכיון "אנכי" את הרצאתו שהועברה במרכז ישראל יפה בשנת 2010. לצפייה…
537161 10151485021646064 160052495 n

המיתוס אודות איין ראנד והביטוח הלאומי

ינואר 20, 2017 כלכלה וחברה בועז ארד
המיתוס אודות איין ראנד והביטוח הלאומי מאת אונקר גתה | 20 בינואר 2017 כאשר המבקרים אותך מאשימים אותך בצביעות מבלי לבחון את עקרונותיך המוצהרים אתה יודע שהם נואשים. הנואשות בולטת במיוחד כאשר אתה מסביר כיצד עקרונות אלו מתייחסים לאותה פעולה בשלה אתה מבוקר. כך הוא…

מאמירות איין ראנד

  • Any group or “collective,” large or small, is only a number of individuals. A group can have no rights other than the rights of its individual members.