על חופש הביטוי
כריסטופר היצ'ינס | נובמבר 2006 | תרגום: אלדד סרוסי

תמלול של נאומו של היצ'נס במועדון הדיבייט באוניברסיטת טורונטו, קנדה בשנת 2006. נושא הדיבייט היה "חירות הביטוי כוללת את החירות לשנוא". המקור כאן.

Christopher Hitchens 2008-04-24 001 Vikipedia"שריפה! שריפה! שריפה! שריפה!

בטח שמעתם על האיסור לצעוק "שריפה!" בתאטרון צפוף…

אני מבין שצעקתי הרגע בחדר האוכל של הוגוורטס, אבל הנקודה הועברה.

כולם מכירים את פסק הדין הטיפשי של השופט המוערך יתר על המידה אוליבר וונדל הולמס, שכאשר נשאל על דוגמה מוחשית למתי יהיה ראוי להגביל את חופש הביטוי או להגדיר אותו כפעולה, נתן את הדוגמה של לצעוק שריפה בתיאטרון צפוף.

זה נשכח לרוב, שמה שהוא עשה עם הדוגמה הזו היה לשלוח לכלא חבורה של סוציאליסטים דוברי יידיש, שהפרסומים שלהם הודפסו בשפה שרוב האמריקאים לא יכלו לקרוא, ושהתנגדו להשתתפות של ווילסון (נשיא ארה"ב לשעבר) במלחמת העולם הראשונה, והיגררות של ארה"ב לעימות המדמם ההוא שהסוציאליסטים דוברי היידיש ברחו מרוסיה כדי להימלט ממנו.

למעשה, ניתן לטעון באותה מידה, שהסוציאליסטים דוברי היידיש שנכלאו על ידי השופט המצוין והמהולל יתר על המידה אוליבר וונדל הולמס, היו מכבי-האש האמתיים, היו אלו שצעקו שריפה כשבאמת הייתה שריפה בתיאטרון צפוף מאוד בהחלט, ומי יחליט?

אז, תשמרו על התהייה הזו ברשותכם, גבירותיי ורבותיי, אחים ואחיות, אני מקווה שאני יכול להגיד חברים לנשק וחברים, בראשכם.
אני מחריג את עצמי מההצעה האדיבה של הדובר הראשי להגנה, שהוצעה בנדיבות כל כך גדולה בפתיחה של ערב זה, כל מי שרוצה להגיד משהו מעליב עלי או לי, די חופשי לעשות זאת, ואפילו מוזמן, על אחריותו שלו, אך לפני שהם יעשו זאת, כדאי שייקחו, כמו שאני בטוח שכולנו צריכים, קורס ריענון קצר בספרות הקלאסית בנושא זה, שהם: 'אראופגיטיקה' של ג'ון מילטון, אראופגיטיקה שהייתה הגבעה הגדולה באתונה, שבה ניהלו דיונים והייתה מקום לחופש ביטוי.

המבוא של תומס פיין ל'עידן התבונה', והייתי מוסיף את החיבור של ג'ון סטיוארט מיל 'על החירות'.
שבהם נאמר בדרכים מגוונות, ואני אהיה מאוד נועז ואנסה לסכם את כל שלושת האדונים הנכבדים האלה של החירות האנגלית במיוחד, בניסיון אחד, מה שהם אומרים הוא: זו לא רק הזכות של האדם שמתבטא להישמע, זו היא זכותם של המאזינים כולם לשמוע ולהקשיב, ובכל פעם שאתה משתיק מישהו אתה הופך את עצמך לאסיר של פעולתך שלך, בגלל שאתה שולל מעצמך את הזכות להקשיב למשהו.
במילים אחרות, הזכות שלך לשמוע ולהיחשף מעורבת באותה מידה בכל המקרים הללו בזכותו של האחר להשמיע ולחשוף את הדעה שלו או שלה.
בהחלט כפי שג'ון סטיוארט מיל אמר, אם כל החברה תסכים על אמת ועל הערך שבהשקפה אחת, כולם למעט אדם אחד, זה יהיה חשוב מאוד, למעשה זה ייהפך יותר חשוב שאותו כופר בודד ישמע מפני שאנחנו עדיין נרוויח מהיתכן ההשקפה השערורייתית והאיומה שלו.

בתקופות מודרניות יותר זה נוסח על ידי התמכרות אישית שלי רוזה לוקסמברג, שקבעה: "חופש הביטוי חסר משמעות אלא אם משמעותו החופש של האדם שחושב אחרת".

{youtube}7oCmhZ-1gGc?t=41m3s {/youtube}


 

החבר הטוב שלי ג'ון אוסליבן, העורך לשעבר של העיתון 'נשיונל רוויו' (מגזין ניו-יורקי הידוע בשמרנותו) ויתכן שהוא השמרני והקתולי ביותר מבין חברי, אמר פעם בניסוי מחשבתי קטנטן, הוא אמר: "אם אתה שומע את האפיפיור אומר שהוא מאמין באלוהים אתה חושב לעצמך, טוב האפיפיור עושה שוב את עבודתו היום. אם אתה שומע האפיפיור אומר שהוא ממש החל לפקפק בקיומו של האל אתה מתחיל לחשוב שאולי הוא עלה על משהו".

אז, אם כולם בצפון אמריקה נאלצים להשתתף בבתי ספר שמלמדים רגישות ומודעות לשואה, ומכוונים ללמוד את הפתרון הסופי, ששום חלק ממנו לא בוצע על ידי המדינה הזו או צפון אמריקה או בריטניה בזמן שזה התרחש, אבל בו נאמר כשמעיין פיצוי לאז, כולם נאלצים לבלוע גלולה רשמית ובלתי ניתנת לערעור עכשיו, וזה נלמד כדוגמה המוסרית הגדולה כשווה הערך המוסרי ליסודות חסרי המוסר של מלחמת העולם השנייה בדרך של בחישה במצפון חסר המנוחה שלנו לגבי הקרב ההוא. ואם זה המקרה עם כולם, כפי שזה פחות או יותר כך, ואדם אחד אחד נעמד ואומר: "אתה יודע מה, השואה הזו? אני בכלל לא בטוח שזה קרה. למעשה, אני די בטוח שזה לא קרה. בהחלט אני מתחיל לתהות שאם כבר, היהודים הביאו קצת מהאלימות עליהם".
לאותו אדם לא רק שיש זכות להתבטא, לזכות שלו להתבטא צריכה להינתן הגנה מיוחדת, משום שמה שיש לו לומר כנראה דרש ממנו מאמץ.
ואולי, יתכן ומכיל גרעין של אמת היסטורית, ובכל מקרה יגרום לאנשים לחשוב על מדוע הם יודעים את מה שהם חושבים שהם כבר יודעים.
איך אני יודע שאני יודע את זה? למעט זה שלימדו אותי את זה תמיד ומעולם לא שמעתי דבר אחר?
תמיד כדאי לבסס קודם עקרון ראשוני, תמיד כדאי לשאול מה היית עושה אם היית פוגש אדם שמאמין שהארץ שטוחה? כשחושבים על זה, איך בעצם אני יכול להוכיח שהארץ עגולה? האם אני בטוח לגבי תורת האבולוציה? אני יודע שזה אמור להיות נכון. הנה מישהו שאומר שאין דבר כזה השגחה עליונה, כמה בטוח אני בדעות שלי? אל תמצאו מפלט בתחושת הביטחון המשלה של הקונצנזוס והתחושה שלא משנה מה תחשוב נידונת להיות בסדר בגלל שאתה בטוח עם הרוב המוסרי.

אחד הרגעים הגאים בחיי, וזה אם נדבר על העבר הלא רחוק, היה להגן על ההיסטוריון הבריטי דיוויד אירווינג, שעכשיו כלוא באוסטריה על לא יותר מהפוטנציאל להשמיע מחשבה לא מקובלת על אדמה אוסטרית, למעשה הוא לא אמר כלום באוסטריה. הוא אפילו לא הואשם בכך שאמר משהו, הוא הואשם בכך שאולי תכנן לומר משהו שמפר את החוק האוסטרי שקובע שרק גרסה אחת של היסטוריית מלחמת העולם השנייה יכולה להישמע ברפובליקה הקטנה האמיצה והעריצה שלנו.
הרפובליקה שנתנה לנו את קורט ולדהיים כמזכיר-הכללי של האו"ם, אדם המבוקש בכמה מדינות בגין פשעי מלחמה, אתם יודעים, המדינה שיש לה את יורג היידר, המנהיג של המפלגה הפאשיסטית שלה, בקבינט ששלח את דיוויד אירווינג לכלא.
אתם יודעים במקרה מה שני הדברים שהפכו את אוסטריה למפורסמת, כשמתחשבים במוניטין שלה?
בזמן שהצלחתי למשוך את תשומת לבכם.. אני מקווה שיש כאן כמה אוסטרים שיעלבו מזה.. טוב, זה יהיה חבל אם לא, אבל שני ההישגים של אוסטריה הם לשכנע את העולם שהיטלר היה גרמני ושבטהובן היה וינאי.
עכשיו לרקע המרשים הזה הם יכולים להוסיף שהיה להם את האומץ לבסוף להתמודד עם העבר שלהם, ולכלוא היסטוריון בריטי שלא ביצע שום פשע למעט הבעת מחשבה בכתב, וזו שערורייה. ואני לא יכול למצוא מישהו שיחלוק עלי, אבל לא אכפת לי אני לא צריך אחד, הדעה שלי מספיקה עבורי ואני טוען לזכותי שיגנו עליה כנגד כל קונצנזוס, כל רוב, בכל מקום, בכל זמן, וכל מי שלא מסכים עם זה יכול לקחת מספר, לעמוד בתור ולנשוק לי בעכוזי.
עכשיו, אני לא יודע כמה מכם לא מרגישים שהם מספיק בוגרים כדי להחליט עבור עצמם, וחושבים שהם צריכים הגנה מהתוספות של דיוויד אירווינג ליומניו של גבלס לדוגמה, שמהם למדתי יותר על הרייך השלישי מלמידת כתביהם של יו טרבור-רופר ומאלן טיילור (היסטוריונים ידועים) יחדיו, בתקופה שהייתי באוקספורד. אבל לאלו שכן מרגישים כך, אני ממליץ על עוד קורס קצר בבחינה מחדש..
לכו וצפו שוב לא רק בסרט ובמחזה אלא, גם תקראו את הטקסט של המחזה המדהים של רוברט בולט 'אדם לכל עת', בטוח שחלקכם ראו אותו – בחלק שבו סר תומס מור מחליט שהוא מעדיף למות מאשר לשקר או לבגוד באמונתו, וברגע מסוים מור מתווכח עם תובע מרושע במיוחד מטעם ציד המכשפות (משרת של המלך ואדם שאפתן), ומור אומר לאדם זה: "אתה תעבור על החוק כדי להעניש את השטן, הלא כן?", והתובע, ציד המכשפות, אומר: "אעבור על החוק? אני אעבור על כל חוק באנגליה אם אוכל, אם אצליח ללכוד אותו." ואז מור אומר: "כן אתה תעשה את זה, ואז כשתלכוד את השטן בפינה והשטן יסתובב להתעמת אתך, לאיפה תרוץ עבור הגנה? כל החוקים של אנגליה נפרצו ושוטחו, מי יגן עלייך אז?"
קחו לתשומת לבכם, גבירותיי ורבותיי, שבכל פעם שאתם מפרים או מציעים להפר את חופש הביטוי של מישהו אחר, בפוטנציה, אתם מכינים את השוט לגב שלכם, מפני שהשאלה הנוספת שהועלתה על ידי השופט אוליבר וונדל הולמס בפשטות, היא: מי יחליט? למי ניתן את הזכות להחליט איזה חופש ביטוי מזיק? או מי הוא הדובר המזיק? או לקבוע מראש מה הן ההשלכות ההרסניות שיתרחשו שאנחנו יודעים עליהן מראש כדי למנוע אותן? למי תעניקו את התפקיד הזה? למי תעניקו את המטלה של להיות הצנזור?
האין זה סיפור מפורסם וידוע שהאדם שחייב לקרוא את כל הפורנוגרפיה במטרה להחליט מה ראוי להפצה ומה לא ראוי להפצה, הוא האדם שהכי צפוי להיות מושחת ממנה?
האם שמעתם מישהו מהדוברים (הערב) מתנגד לדעה זו? רהוט ככל שאחד מהם היה… למי מהם תמסרו את התפקיד של להחליט מה אתם יכולים לקרוא?
למי תיתן את התפקיד של להחליט עבורך? לפטור אותך מהאחריות של לשמוע את מה שאתה עלול לשמוע? אתם מכירים מישהו כזה?
ידיים למעלה, האם אתם מכירים מישהו שלו תתנו את התפקיד? למישהו יש מועמד? אתם רוצים לומר שאין אף אחד בקנדה שראוי מספיק כדי להחליט מה אני יכול לקרוא או לשמוע? לא היה לי מושג אבל יש חוק שקובע שחייב להיות אדם שכזה או שלבטח יש תת-סעיף של איזה חוק פתטי שקובע את זה.
טוב, אז לעזאזל עם החוק ההוא אם כן, הוא מזמין אתכם להיות שקרנים וצבועים ולמנוע ממכם את מה שכבר עובדתית ידוע לכם.

לגבי הדחף הזה לצנזורה, אנחנו עקרונית יודעים את כל מה שאנחנו צריכים לדעת, וידענו את זה כבר תקופה ארוכה.
זה מגיע מסיפור על עוד אנגלי דגול, סליחה שאני מתרכז בהם בערב זה,
ד"ר סמואל ג'ונסון, המילונאי הדגול והמחבר של המילון הראשון, הייתי אומר – מהמילונים הגדולים הראשונים של השפה האנגלית. כשהוא השלים אותו, לד"ר ג'ונסון חיכו נציגים מטעם האנשים שרצו לברך אותו על האצילות והאיכות; של פשוטי העם; של הלורדים; וגם על ידי נציגות מהגבירות הנכבדות של לונדון, שפנו אליו בדירתו שברחוב פליט ובירכו אותו: "ד"ר ג'ונסון," הן היו אומרות, "אנחנו מאושרות להיווכח שלא כללת שום מילה מבזה או מגונה במילון שלך."
"
גבירותיי," ד"ר ג'ונסון אמר, "אני מברך אתכן על כך שיכולתן לחפש אותן שם". כל מי שהצליח להבין את הבדיחה הזו, ואני שמח לראות שעשר אחוז ממכם כן, מבין את הנקודה לגבי צנזורה, ובמיוחד מגבלות מראש כפי שידוע שבארה"ב אסורות לפי התיקון הראשון לחוקה.
בלתי ניתן לקבוע מראש איום או לא, לאף אחד אין הידע הנדרש כדי להחליט ההחלטה שכזו – יותר ללב העניין – על אחד לפקפק במניעים של אלו שעושים זאת, ובמיוחד, במניעים של אלו שנחושים להיעלב, של אלו שינברו באוצר של שפה כמו המילון הראשון של ד"ר ג'ונסון, בחיפוש אחר מילים מלוכלכות במטרה לרצות את עצמם, ועם דחף שעליו אני לא מעז לערער."

לקריאת הנאום המלא כאן.

הוספת תגובה