המיתוס אודות איין ראנד והביטוח הלאומי
מאת אונקר גתה | 20 בינואר 2017
כאשר המבקרים אותך מאשימים אותך בצביעות מבלי לבחון את עקרונותיך המוצהרים אתה יודע שהם נואשים. הנואשות בולטת במיוחד כאשר אתה מסביר כיצד עקרונות אלו מתייחסים לאותה פעולה בשלה אתה מבוקר.
כך הוא המקרה של איין ראנד והביטוח הלאומי האמריקאי, (Social Security).
כאשר אוהדיה של ראנד מבטאים את ביקורתה כלפי מדינת הרווחה, רבים מהמתנגדים מגיבים בהתקפה. "היא קיבלה תשלומי ביטוח לאומי", הם אומרים, "למרות שהיא התנגדה לעצם קיומה של התכנית. איזו צביעות! אך איזו המחשה נפלאה, היות והפילוסופיה שלה התגלתה כבלתי אפשרית". סוף סיפור.
לו רק מחשבה אמתית הייתה כה קלה…
מעדויות הארכיב נראה כי ראנד אכן קיבלה תשלומי ביטוח לאומי. אך האם זה רלוונטי לטענותיה של ראנד שגם נכתבו והודפסו ביחס לעקביות עמדתה כפי שכל מבקר מעודכן אמור להכירה? אנו יכולים שלא להסכים עם הניתוח של ראנד, אך האין הגינות פשוטה דורשת שנבחן אותו לפני כן? הבה נעשה זאת.
ראנד התנגדה מוסרית למדינת הרווחה בשל היותה דוגלת בלתי מתפשרת בזכותו של האדם לחייו, לחירותו, לרכוש אותו הרוויח, ולשאיפתו לאושרו. היא ראתה באמריקה כמי שהציבה סוף לרעיון שהאדם חייב לחיות למען המלך, השכן או האפיפיור. בפעם הראשונה בהיסטוריה הוכר האינדיבידואל ככזה החופשי לחיות למען עצמו. זאת לא הייתה נדבה או תוכנית סעד שמיליוני המהגרים שהגיעו לחופי אמריקה ביקשו, אלא חירות. החירות להגיע לגבהים הרמים ביותר שמחשבתם, חזונם, יכולותיהם ועבודתם הקשה מסוגלים היו להביאם עדיהם.
ראנד טענה כי מדינה שהוקדשה לאינדיבידואליזם חייבת להתנגד לכל "חלוקה מחדש" של עושר מסיבה פשוטה אך עמוקה: זה לא העושר שלנו לחלקו. אם אצעד לתוך החנייה שלך ואטול את רכבך לנסיעה על מנת להעבירה לחניית השכן, לא חילקתי מחדש את העושר ה"קולקטיבי" שלנו, אלא גנבתי את הרכב שלך. אם עזרתי לחקוק חוק המרשה לממשלה "לחלק מחדש" את רכבך ולהעבירו לשכנך, רק החמרתי את המצב על ידי הפיכת הגניבה לחוקית.
ועדיין, זה בדיוק מה שעושות תכניות כמו הביטוח הלאומי. במהותו, הביטוח הלאומי מחרים את הכסף של עובדים צעירים ומעביר אותו לאדם מבוגר יותר על מנת לממן את תקופת הפנסיה שלו. זה משולב עם תקווה מעוררת חלחלה, המתויגת באופן לא נכון כהבטחה, שכאשר הקורבן הצעיר יגיע לגיל פרישה יהיו מספיק עובדים צעירים המרווחים מספיק כסף על מנת שהממשלה תוכל להפוך אותם לקורבנות על מנת לשלם עבור פרישתו.
מה מוסרי בכך? אם הינו, אני ואתה כותבים תוכנת מחשב ש"תגלח" כמה אחוזים מחשבונות הבנקים של אנשים צעירים ותפקיד אותם לחשבונותיהם של המבוגרים, היינו מוגדרים כפושעים. מה הופך זאת למוסרי כאשר הממשלה עושה זאת? העובדה שרבים מאתנו הצביעו עבורה? האם היינו אומרים את אותם דברים על חוק היובש או חוקי ההפרדה הגזעית?
כמובן שתומכי מערכת הביטוח הלאומי יציגו גברות בנות שמונים, שלמרבה הצער, לא היו מסוגלות לחסוך מספיק לפרישה וכיום חיות על חשבון תמיכת הביטוח הלאומי. מטעמי נוחות הם לא יזכירו או לא יראו את הקורבנות הצעירים, אלו שהכנסותיהם הוחרמו: האיש הצעיר שאינו יכול להרשות לעצמו גם לעבוד וגם ללמוד, הזוג הצעיר שאינו מסוגל לחסוך את דמי הקדימה לרכישת בית, האישה הצעירה שאינה מסוגלת לחסוך על מנת להקים עסק.
ראנד דחתה את התפיסה הקולקטיביסטית שביסוד כל תכניות "החלוקה מחדש": לפיה אינדיבידואלים הינם כלי משחק על לוח שח של בירוקרטים, המחליטים איזה כלים להקריב ולמען מי. באמריקה, כל אדם צריך לממן את עצמו. הרדיפה אחר האושר אינה מבטיחה לך הצלחה. אלו הנכשלים לעיתים גם ללא כל מחדל מצדם, כמו אותה גברת בת שמונים, חופשיים לבקש עזרה מאחרים. אך אין מקום לרעיון, כפי שראנד תיארה אותו, "שחוסר המזל של אנשים מסוימים הינו המשכנתא המוטלת על אחרים".
זאת היא הסיבה בשלה התנגדה ראנד לכל תכניות "החלוקה מחדש" של מדינת הרווחה.
בדיוק משום שראנד ראתה בתוכניות רווחה כמו הביטוח הלאומי כגזל חוקי, היא חשבה כי התנאי היחיד שבשלו זה מוסרי לקבל תשלומי ביטוח לאומי הוא אם אדם "רואה בכך השבת גזלה ומתנגד לכל האופנים של מדינת הרווחה". הסתירה לכאורה לפיה רק כאלו המתנגדים למדיניות הרווחה מחזיקים בזכות המוסרית לקבל, נמוגה, טענה ראנד, ברגע בו מזהים את ההבדל החיוני בין התנדבותי לכפוי.
הביטוח הלאומי אינו תוכנית בחירה התנדבותית. ההשתתפות שלך בה כפויה באמצעות מיסים על הכנסתך. ללא האפשרות לבחור לצאת מן התכנית גם אם הנכם חושבים שהתוכנית מזיקה לאינטרסים שלכם. אם נראה את ה"השתתפות" הכפויה הזאת כבלתי צודקת, כפי שראתה זאת ראנד, הנזק שנגרם לך יווצר רק אם הכרזתך על אי הצדק שבתכנית תמנע ממך לקבל את תשלומי הקצבאות.
באמרנו זאת, האחדות המוסרית שלך דורשת לראות את התשלומים כפיצוי (חלקי) עבור כל מה שנלקח ממך על ידי תכניות רווחה כאלו וכי תמשיך, בכנות, להתנגד למדינת הרווחה.
מנגד, הדוגלים במדינת הרווחה אינם הקורבנות, לפי ראנד, אלא התומכים בגזל חוקי, בין אם הם מבינים זאת או לא. עובדה זאת פוסלת אותם מקבלת השלל של "החלוקה מחדש" על ידי מדינת הרווחה.
עמדה של ראנד ביחס למדינת הרווחה נתונה במחלוקת ללא ספק. אך כאשר מבקריה מבטלים אותה כצביעות הדבר מבטא בורות או חמור מכך.
למרבה הצער, יש רצף ארוך ומתמשך של מתנגדים המעוותים את עמדותיה על מנת לתקוף אנשי קש. על רקע הפיכתה של ראנד לנוכחת באופן משמעותי בוויכוחים הלאומיים שלנו, הבה ננסה להתעלות לרמת הדיון העוסקת במה שהיא טענה באמת.
המאמר פורסם במקור בבלוג של מכון איין ראנד, ארה"ב.
[…] ראנד הסבירה את הנושא ואף פעלה בהתאם לעמדותיה כל חייה. היא ציינה כי אם התנאי לכניסתה ללימודים באוניברסיטה תחת השלטון הסובייטי היא לקבל את "כרטיס המפלגה" אז הברירה העדיפה למול האלימות היא להשלים את הלימודים ולהעביר את הביקורת על המפלגה בעת שתהיה במקום מבטחים – כך פעלה בחייה. העובדה שאדם מתנגד לשוד אינה אומרת שעליו לההרג בעת שוד כאשר שודד מאיים עליו באיום: "החיים או הכסף". כך גם ראתה את זכותה לכסף ששלמה בכפייה כל חייה למערכת הבריאות וקיבלה חזרה רק מעט ממנו. על ראנד אפשר לומר כי היא משלמת עד היום למערכת הבריאות דרך מיסים המוטלים על רווחי התמלוגים של ספריה גם דרך יורשיה וסביר להניח כי שילמה הרבה יותר ממה ששילמו המבקרים אותה למערכת זאת.התיחסות נוספת לביקורת זאת הופיע בעבר באתר אנכי – כאן. […]