מבני תרבות לרוצחים

איך נעשו עשרות מיליוני גרמנים בני תרבות משכילים, למשתפי פעולה לג'נוסייד של מיליונים?
מאת אלון גולדברג | 5 במאי 2016

יהודה הראל בספרו "להפריט", מנתח את התפיסות האידיאולוגיות הרווחות בעם הגרמני ואת התרומה האדירה שתרמו לעליית הנאציזם, הסוציאליזם, הקומוניזם, הפשיזם, ולמעשה, רוב האידיאולוגיות האחראיות לרצח של מיליוני בני אדם, שתמיד הגיעו יד-ביד עם תפיסות קולקטיביסטיות ששמות את המדינה לפני האינדיבידואל, ודורסות במופגן ובבוטות את כל עקרונותיה ורעיונותיה הבסיסיים ביותר של החירות.

להלן מספר העמודים שמדברים על הגרמנים והנאצים, עם כותרת מסכמת קצרצרה:

44 תכנון כלכלי בגרמניה
49 היטלר
111 מתקפת הנאצים על התרבות
206 החינוך הנאצי
235 הגל, גרמניה וראשית הסוציאליזם
240 סיבות מלחמת העולם הראשונה מעיני הגרמנים
241 התפיסות המיליטנטיות בגרמניה
242 גבלס והיטלר על סוציאליזם

יהודה הראל, החל מעמוד 257 (לרכישת הספר כאן):

עם כל ספרי ההיסטוריה, המחקרים וספרי הזיכרונות, עדיין שרירה ועומדת התעלומה של הפיכתם של עשרות מיליוני גרמנים לנאצים נלהבים חסרי כל ביקורת על המשטר וזוועותיו, וכל זאת בלא שכפו זאת עליהם. איך נעשו עשרות מיליונים של בני תרבות משכילים אקטיביים או פסיביים לרצח ועינויים של מיליונים?

תשובה חשובה ומקורית לשאלה נתן הסופר הגרמני סבסטיאן הפנר, ב"סיפור של גרמני 1914-33" (בתרגומה של שולמית וולקוב).

ב-1933, כאשר תפס היטלר את השלטון, היה הפנר צעיר גרמני בן 26 מהמעמד הבינוני, שסיים את השכלתו המשפטית ונשלח לקורס צבאי-מפלגתי למשפטנים צעירים מצטיינים שנועדו להיות שופטים (האחראים העליונים, בין השאר, על שמירת ערכי המוסר במדינה) ברייך השלישי. המשפטנים הצעירים קובצו למספר שבועות במחנה לשם קבלת "הדרכה אידיאולוגית בעזרת תרגילי סדר וחיי שיתוף בריאים". בזיכרונותיו שנכתבו באנגליה ב-1938-39 לאחר שעזב את גרמניה, הוא מתאר כיצד תוך שבועות מספר הופכים הצעירים המשכילים והאינטליגנטים במחנה לנאצים נלהבים וממושמעים. הכלי שבעזרתו מתבצע שינוי הצורה, המטמורפוזה, לדעתו של הפנר, היא הרֵעוּת (חברות עמוקה ונאמנה). הדברים כה חשובים עד כי יש טעם להביא מקצתם כלשונם:

 

"שמתי לב שזמן רב לא הייתה לי הזדמנות להשתמש במילה 'אני'. לאישיותו הפרטית של כל אחד מאיתנו לא הייתה כל חשיבות, היא נוטרלה, עומעמה, לא בנו עליה, כביכול. כל המערך היה מלכתחילה כזה, של'אני' הפרטי לא יהיה בו שום מרחב פעולה. במשך היום לא היה זמן לחשוב ולא הייתה הזדמנות להיות 'אני'. הרֵעוּת הייתה ההצלה. בלי ספק אפשר להפיק מין אושר ב'מחנה' כזה, האושר שברֵעוּת. היה זה אושר לרוץ ביחד בבוקר על המגרש, לעמוד ביחד ערומים תחת ברז המים החמים במקלחת, להתחלק בחבילות שקיבלנו פעם זה ופעם זה מן הבית, לשאת יחד באחריות לאיזה תעלול, לעזור זה לזה ולתמוך זה בזה באלף דברים קטנים, לסמוך אחד על השני ללא תנאי בענייני היום-יום, לנהל קרבות של ילדים וקטטות, להיות האחד בדיוק כמו השני, להשתכשך בזרם הרחב, הנושא אותך בקלות ובבטחה זרם של קרבה ואמון… מי יכחיש שיש בכך אושר? מי יכחיש שיש משהו בטבע האנושי שנכסף לזה, משהו שאינו בא בדרך-כלל על סיפוקו בחיי היום-יום, בחיים האזרחיים.

אני מכל מקום לא יכול להכחיש זאת. ואף על פי כן אני יודע, ואני טוען זאת במלוא הרצינות, שאושר זה עצמו, תחושת הרעות הזאת עצמה, יכולה להיעשות אמצעי מהנוראים ביותר לביטול האנושיות, ובידי הגרמנים זה אכן מה שהייתה. בשיקוי הרעות הזה הנאצים השקו את הגרמנים שנכספו אליו כל כך, עד שהתבלעה דעתם. הם הפכו אותם בכל מקום ל'חברים' והרגילו אותם מינקות לסם המשכר הזה… הרֵעוּת קשורה למלחמה. כמו האלכוהול, גם היא מעין שיקוי תנחומים למי שנתון בתנאים בלתי-אנושיים. היא הופכת את הבלתי-נסבל לנסבל. תומכת בך מול המוות, הזוהמה והאומללות.

הרֵעוּת משתקת לחלוטין את חוש האחריות האישי… הרֵעוּת משמעותה אחיזה במכנה המשותף הרוחני הנמוך ביותר. היא אינה סובלת ויכוח. בתרכובת כימית זו הנקראת רֵעוּת כל ויכוח נהפך להטחת עלבונות והתנצחות… ברֵעוּת לא פורחות מחשבות, רק אותם רעיונות-סרק אחידים מהסוד הנפסד ביותר.

אנחנו, למשל, לא היינו אנטישמים קיצוניים. אבל גם לא היינו מוכנים להתעקש על זה. עניינים שוליים. למי זה בעצם אכפת. אנחנו היינו מעין יצור קולקטיבי, וממעמקי הפחדנות והצביעות של יצור קולקטיבי כזה התעלמנו אינסטינקטיבית, או הפחתנו בערכו של כל מה שהיה כלול לפגוע בזחיחות הדעת הקולקטיבית שלנו… מדהים היה להיווכח איך הרֵעוּת משחיתה באופן פעיל את כל היסודות של אינדיבידואליות וציוויליזציה. התחום החשוב ביותר של חיי הפרט שאותו התקשתה הרֵעוּת להסדיר באופן מלא הייתה האהבה. אך גם נגדה יש לרֵעוּת נשק: הבדיחות הגסות. אלה שייכות לכל סדר-יום הכרחי שלכל רֵעוּת גברית. מובן מאליו, ועל פי אותו סגנון, גם האדיבות והנימוסים של האזרחות נפלו קורבן לרֵעוּת… כאן היה 'חרא' ביטוי הגנאי המקובל, 'בן זונה' מילת חיבה עדינה, ו'ללכת מכות' משחק אהוב.

זה הוביל כמובן גם למנהגים קדמוניים נוספים, שפלים וצמאי דם של אותה הרֵעוּת… מי שלא ציית לדבר הרֵעוּת, במיוחד מי ש'עשה את עצמו', 'הלשין', או גילה קצת יותר עצמיות ממה שנחשב למותר בחברותא, עמד למשפט ההמון ובלילה נשפט כהוגן.

רואים שזה עניין שטני ממש, מסוכן עד מאוד, אותה אחווה גברית מהוללת כל-כך, מקסימה ובלתי מזיקה. הנאצים ידעו היטב מה הם עושים כשכפו אותה כאורח חיים על עם שלם".