פול קרוגמן נגד איין ראנד
אנכי | 25 ביולי 2014
בדרך כלל נוטים בעלי טורים להזכיר בטוריהם כותבים מוערכים על ידיהם במקרה של קרוגמן המקרה הפוך והוא נראה כאחוז אובססיה כלפי ראנד, (מסיבות ברורות, כותב הארי בינסוונגר.שהתייחס לנושא היום בדיוור, ברמה הכלכלית-פוליטית הוא האנטי-ראנד המלא).
לפני כמה שנים כתב קרוגמן בטור הדעה שלו בניו יורק טיימס "אני הוא אלסוורת טוהי" (ראו צילום בהמשך) וקיבל על עצמו את הדמיון לדמות של אלסוורת טוהי (הארכי נבל בכמעיין המתגבר) אותו הציע אחד מקוראיו.
ואכן הדמיון בינו לבין טוהי בא גם לידי ביטוי בספרו של דונאלד לאסקין "אני ג'ון גאלט". הספר משווה את היוצרים הגאונים בני ימינו הבונים את העולם כמו גם את את הפרזיטים המרושעים ההורסים אותו לדמויות מתוך ספריה של ראנד.
בפרק השני העוסק בקולקטיביסטים של עולמנו תופס פול קרוגמן את הביטוי של אלסוורת טוהי "האיש המטיף לסוציאליזם מעל דפי העיתונים בארה"ב". והפרק העוסק בדמותו סוקר את קווי הדמיון הרבים לאלוורת טוהי.
בין קווי הדמיון: שניהם אקדמאים מוערכים שכתבו ספרים לקהל רחב בנושאים מורכבים, בנושאי ארכיטקטורה במקרה של טוהי וכלכלה במקרה של קרוגמן.
שניהם הפכו לבעלי טור משפיעים בעיתונים מובילים.
שניהם סוציאליסטים מגוייסים, כפי שקרוגמן העיד "אני מגן בלתי נלאה של מדינת הרווחה, אותה אני רואה כארגון החברתי ההוגן ביותר שנבנה עד כה". הוא מטיף ל"מדינה המעניקה לכל מי שמשתכר שכר נמוך הכנסה נוספת".
שניהם מתעבים את העשירים, קרוגמן מפקפק בזכותם של העשירים להתקיים ומציין כי הם חייבים "להיות מגיני המקופחים על מנת להצדיק את קיומם".
וקווי הדמיון הנוספים רבים, כפי שעולה מהפרק המלא שנכתב אודותיו.
קרוגמן אינו מרפה מהעיסוק האובססיבי, בטור שפירסם קרוגמן ב-1 ביולי השנה בניו יורק טיימס, הוא כתב: "פול ראיין הוא המנהיג האינטלקטואלי של הרפובליקאים – והוא שואב את הכלכלה המניטרית שלו מדמויות של ספרי איין ראנד".
ביום שישי האחרון הוא כתב: "דניאל ג'י מיטשל ממכון קאטו הכריז כי על ידי הצבעה למען הצעת חוק 30, המאשרת את העלאת המיסוי, 'הבוזזים והעלוקות של המדינה המוזהבת' (כן הם באמת חושבים שהם חיים בספר של איין ראנד) יבצעו 'התאבדות כלכלית'"
"עם אוייבים כאלו", שואל הארי בינסוונגר, "מי זקוק לידידים?"
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.