להתעורר בישראל של אתמול

 

להתעורר בישראל של אתמול

 

בועז ארד | 14 ביוני 2014

 

המשרד לרישוי בלוגרים נראה כמו אולם ספורט ענק ואפרורי עם שורות של שולחנות ופקידים עמלניים, על שורות שולחנות הכתיבה נערמו בקשות רישוי לפרסום חופשי באינטרנט. מעת לעת נשמע צליל החתמה בעיקר של החותמת "מסורב".

מאז נסגר "ישראל היום" הפך הפרסום החופשי וחופש ביטוי הדעה בישראל למצרך נדיר, זה החל במתקפת חורמה חקיקתית נגד העיתון והמשיך ב"קנס קריאה" אותו נדרשו לשלם אזרחים שביקשו לקבל עיתון חופשי. לבסוף נדרשו המחוקקים לחוק למניעת פרסום תקשורתי והבעת דעה לא מורשה.

ההתחלה היתה צנועה יחסית, בשנת 2009 ביוזמה של חברי הכנסת חסון מקדימה ובן סימון מהעבודה. אז שיכנע בן סימון כי "אי אפשר שאדם שאינו קשור למדינת ישראל , יהיה בעל הון ככל שיהיה, ישפיע באופן דרמטי על דעת הקהל הישראלית" ודרש לסגור את "ישראל היום", ואכן הדברים לא נפלו על אזניים ערלות ויוזמת החקיקה המשיכה למרות קריסתו של מעריב שמימן חלק מן התועמלנים בכנסת.

בתמונה: מנסטריון האינפורמציה בסרטו של טרי גיליאם "ברזיל"

 

איתן כבל המועמד לשעבר למשרת יו"ר ההסתדרות ואחרים הצליחו בשנת 2014 להעביר את החוק שמנע לבסוף את הג'ונגל התקשורתי, ג'ונגל  בו יכול היה כל מי שרוצה בכך להדפיס עיתון או לכתוב טורים ולחלקם באופן חופשי לכל דורש.

כבל הסביר אז: "העובדה שחלק מהעיתונים מחולקים היום בחינם. מונעת תחרות גם על המחיר המהווה מרכיב חשוב ביכולתו של עיתון לשרוד כלכלית, מרסקת את התחרות ההוגנת".

בשנת 2024 כבר נראו הדברים אחרת. האיסור הגורף לבטא דעה ללא תשלום הוגן זכה להכרה חקיקתית ועוגן בתקנות חירום מיוחדות. לאחר עשור של כתבי אישום ומאסרים של בעלי דעה חופשית שניסו למרוד בחקיקה המתקדמת נראה כי הציבור הסתגל לשלם את אגרת העיתון הציבורי "אמת" שהחל לצאת במסגרת האירגון מחדש של מיניסטריון רשות השידור והדיבור.

רישוי לבלוגרים שביקשו לפרסם ללא תשלום הסדיר גם את התחום האינטרנטי הפרוע והבטיח שבלוגר לא מורשה יחסם על ידי ספק האינטרנט בהוראת צו מנהלי ותמנע התחרות הפרועה בעיתון הממשלתי.

התיאור הזה נקרא כחלום בלהות דמיוני המאפיין דיקטטורות קולקטיביסטיות מן המאה הקודמת. אולם כאשר אנו בוחנים את נבחרי הציבור שלנו על פי מדדים בסיסיים של הכרה בחירויות הפרט, בזכות החיים והרכוש, ובחירות הביטוי אנו מגלים,  למרבה החרדה,  כי בין המציאות הסוריאליסטית של תקופות עבר אפלות לביננו לא ניצב שום מחסום פרלמנטרי או הבנה עקרונית שישימו סכר בפני יוזמות חקיקה דיקטטוריות.

חופש הביטוי ההכרחי לקיום חברה חופשית הוא העיקרון ממנו מתעלמים חברי הכנסת. הוא כולל את הזכות לכתוב ולדבר, להפיץ מידע ודיעה כתובה או יצירת אמנות וכו'. במדינה חופשית, אין להעלות על הדעת יוזמה שתמנע מאדם, עני או עשיר, אזרח או זר, להפיץ רעיונות. אך הרשימה ההולכת ומתארכת של חברי כנסת המוכנים לחתום על ביטול חירות הביטוי, במחי חוק רשלני, מעוררת תהיה לגבי כישוריהם לתפקידם והרווחים אותם ציפו להפיק ממהלך כזה. ההתעלמות המתמשכת של חברי הכנסת מעקרונות חירות שנקנו בדם רב צריכה להפחיד את אזרחי ישראל.

ראוי למחוקיקינו לזכור את האימרה מיוחסת לוולטייר שחי בין השנים 1694-1778 : "אינני מסכים עם הדברים שאתה אומר, אך אלחם עד טיפת דמי האחרונה למען זכותך לאמר אותם" כי אם נשכח אנו עלולים להתעורר מחר בישראל של אתמול.