הפסל ששכחנו להזמין בעצמנו

הפסל ששכחנו להזמין בעצמנו

מאת יוסף מלר | 22 במרץ 2014

בעיתון The Marker נכתב "לאחרונה הוצב מול הכניסה הראשית של מרכז עזריאלי (שנקרא בעבר "מרכז השלום", אך לאחר קבלת אישורי הבנייה השם הוחלף) פסל, שבמרכזו דמותו של עזריאלי, ומסביבו עומדות עוד שש דמויות ציוניות גנריות (חלוץ, פלמ"חניק, אחות, מדען, אדריכל, היי־טקיסט ואשת עסקים). זהו פסל מקומם, שתכליתו העיקרית היא פולחן אישיות והאדרה עצמית".

גליון The Marker מיום שני הזכיר לי סצנה מפורסמת מהסרט "בריאן כוכב עליון" של מונטי פייתון. בישיבת תכנון של המחתרת לשחרור יהודה, שואל אחד הדמגוגים מה שלדעתו היא שאלה רטורית, "מה כבר הרומאים נתנו לנו?"
להפתעתו, הקהל מתחיל לזרוק תשובות. "האקוודוקט," אומר אחד. "סניטציה", אומר שני. דרכים, ממשל ציבורי, בטחון, חינוך, שלום, יין. "אוי, שתקו," עונה הדמגוג ונשאר בשלו.

בצורה דומה, שואלים אותנו הפעם, "מה כבר עזריאלי נתן לנו?" כל מי שיזם משהו בחייו נתקל בתופעה: זה לא מספיק לאלו שיושבים על הגדר. הם לא עשו כלום, אבל אתה שיזמת – היית צריך לעשות יותר. היית צריך להיות יותר טוב ויותר חכם בשביל כולנו, והכי חשוב – לעשות זאת בשקט, שלא נרגיש כמה אנחנו חלשים.
עזריאלי הוא יזם. הוא עשה הון בעסקים כשרים, והשקיע חלק גדול ממנו בישראל. עזריאלי גם עוסק בפעילות פילנטרופית מהסוג החסר מאוד במקומותנו: תמיכה במדעים ובמדענים מבטיחים. קרן עזריאלי, הקרויה על שמו ונהנית מתרומותיו, מחלקת מלגות נדיבות לתלמידי תארים מתקדמים המראים מעורבות חברתית בנוסף לעבודתם המדעית.
למען הגילוי הנאות, גם אני הגשתי בקשה למלגה כזו לאחרונה. רותם שטרקמן בוחר לפסול זאת מכל וכל, משום שעזריאלי משך לעצמו שכר גבוה, שלדבריו לא מגיע לשום מנהל. לא ראיתי את שטרקמן מבטא את הערכתו זו במכירת מניות של עזריאלי, שספק אם היו לו. הערכת הזכאות לכסף, כשאינה נעשית בידי מי שנותן את הכסף, היא חסרת ערך: היא אינה מגובה בשיקול המטרות שלך בהשקעה כנגד ביצועי החברה ותרומת הניהול לכך. כל מה שהיא מבטאת היא צדקנות אישית.
הוא גם תוקף את הצבתו של יזם כדמות בפסל המנציח דמויות של בעלי מקצוע שקידמו את הציונות, ורואה בכך האדרה עצמית ותו-לא. לצדקנות הזו יש מחיר: כאשר יזם פוטנציאלי רואה שנראות ציבורית של תורם גורמת למריחתו בזפת ונוצות, הוא פשוט יימנע מלתרום. רק חלק קטן ימשיך לתרום בסתר.

 

יתר על כן, רוב הביקורת ממוקד בהיותו יזם, המוצב בין האנשים שלא היו פועלים ללא יזמה. זה דבר אחד לדעת איך לרפא חולים, ודבר אחר לרכז את כל המידע על איפה החולים, איך לרכז אותם, איזה צוות הם צריכים, כמה כל זה יעלה, והאם כדאי להשקיע בציוד או בצוות. כל שאלות הניהול האלו גוררות עימן סיכון: החלטה שגויה תגרום הפסד ליזם. מרכיב הסיכון הזה הוא הסיבה שתמיד יש מחסור ביזמים ותמורה גדולה לפעילותם, כשהיא מצליחה.
משום שאנחנו לא מפסיקים לתקוף את היזמים שלנו, אנחנו מחמירים את המחסור. אנחנו נשארים עם יותר אנשים שמסתפקים בעבודה שנוצרה על ידי מישהו אחר, וממעיטים את כמותם של אלו שיוצרים את העבודות.
אם היינו אומה המבינה את טובתה, היינו מבינים שחזון הציונות לא היה קורם עור וגידים ללא יזמים – מהרצל ועד עזריאלי – והיינו מזמינים בעצמנו פסל המכבד זאת.
מכיוון שהשארנו לעזריאלי אפילו את העבודה הזו, של לומר לו תודה על כל הסיכון שלקח על עצמו, וכל הפעילות הפילנטרופית שלו, לפחות אנחנו יכולים להראות מעט הגינות ולשבת בשקט כשהוא מבצע עבודה זו.

הכותב: יוסף מלר, דוקטורנט להנדסה באונ' ת"א, חבר הפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה וכותב את הבלוג "תפרים".