סיכום ביניים לסיבוב המלחמתי עם החמאס

בועז ארד | 27 באוגוסט 2014

palestinian-celebrate-hamas-leader-khalid-mishaal-with-ismail-haniyahמדוע החמאס יכול להכריז על עצמו כמנצח? ומה הטעות הרעיונית היסודית שאינה מאפשרת לנו להשיג יותר מאשר דחייה של המלחמה לסיבוב הבא? ולסיום, מדוע אנו לא יכולים לדרוש יותר מכך כעת.

מה חמאס השיג ועל מה השמחה שם? הוא השיג דבר אחד ברור והוא את השליטה על ״השאלטר״ ירצו יערערו את החיים בעוטף עזה וישראל לא ירצו יהיה שקט. אמנם הם קנו זאת במחיר יקר ואולי בלתי נתפש במונחים ישראלים, של הקרבת חיי אדם ונזק אך במחיר זול במונחים ג'יהאדיסטים מבית המדרש של הטוטליטריות האיסלמית.

מטורפים ג׳יהאדיסטים אינם מחזיקים באותו קוד הערכים המבוסס על חיים כמונו ולכן אין זה הפסד ערכי בעיני האידאולוגיים שיצאו מחוזקים בצד השני. ולכן, על כך שלא היינו נחרצים ולא השמדנו את רצון הלחימה של האוייב עד הרמת דגל       הכניעה ללא תנאים נשלם בסיבוב המלחמה הבא (שיכול לפרוץ גם בימים הקרובים אם החמאס לא יקבלו את מבוקשם בקהיר) . בכדי להמחיש נקודה זאת ירו על ישובי עוטף עזה פצמרים ורקטות בשעה 19:20 אתמול אחרי כניסת "התהדייה" לתוקף… שיהיה ברור לשכנים מי מנהל את העניינים ותיאור האירוע הוא "תהדייה" ולא ."הפסקת אש".  לא ניתן להשיג יותר במודל ההתנהלות שהופגן על ידינו בעבר ובהווה, שכן מי שמילא אחר דרישות החמאס בסיפור גלעד שליט ימלא את דרישותיו גם כעת

מול מי נלחמים? 

ראש ממשלת ישראל אומר במידה רבה של צדק כי "חמאס הם דאע"ש – דאע"ש הם חמאס" שכן החמאס רואים עצמם כמוצב קדמי של האידאולוגיה של האיסלם הטוטליטרי. למרות שרבים מעדיפים להתעלם מכך, גם יאסר עראפת ראה עצמו בתפקיד דומה כאשר הסביר ביולי 1982 בבירות שמטרתו היא לא רק מדינה פלשתינאית אלא מדינה איסלמית גדולה ממרוקו עד עדן. (שני אידיוטים שימושיים, אורי אבנרי ועיתונאית ישראלית נוספת ישבו לצידו באותו הרגע). כפי שהחמאס הם מוצב קדמי של טוטליטריות כך ישראל היא מוצב קדמי של החירות והנאורות המערבית.

כאשר בוחנים את יחסי הכוחות בין שני גורמים אלו הרי שאין לישראל כל בעייה לחסל את החמאס בדיוק כפי שאין לארה"ב ולמדינות נאטו כל קושי טכנולוגי או צבאי לחסל את דאע"ש או כל תנועה ג'יהאדיסטית איסלמית אם יחליטו לעשות זאת. 

HAMAS EX

 

 

המלחמה היא מלחמה רעיונית הרעיונות האיסלמיסטים הם המניעים את הג'יאדיסטים המסורים להם ולכן הם ימשיכו לשאוף להשמדתנו כל עוד הרעיונות הללו מוזנים, ממומנים ונתמכים. הסיבה היחידה שתגרום לנו "לא לנצח" ולהם להמשיך ולקיים את הרעיון של השמדת מדינת ישראל הוא הריסון העצמי הנכפה עלינו בשל הפילוסופיה השלטת במערב.

השמאל המצוייד ברעיונות פאציפיסיטים כבש את המערב ומצב זה מאפשר לכל נווד מדבר, סוחר גמלים או נער משועמם שרואה עצמו מקופח במארסיי להכריז על המערב מלחמה כיום. הביטוי לכיבוש הזה יושב כעת בבית הלבן, ולכן אנו לא יכולים לבקש כעת ניצחון מבלי הנכונות להגדיר מחדש את תפיסת המוסר בה אנו מחזיקים.

הארי בינסוונגר כותב על גישה זאת כי בעת מלחמת ויאטנם התמודד על משרת הנשיאות גולדווטר במערכה שהתקיימה בשנת 1964. המדיניות המוצהרת שלו ביחס למלחמת ויאטנם היתה: "לנצח במהירות ובהחלטיות ולעשות שימוש בנשק גרעיני טקטי אם צריך, או לצאת משם במידית". עמדה זאת הותקפה בתקשורת וגולדווטר הוצג כאוייב הציבור. המצב לא השתנה מאז. ההססנות שהפגינה ארה"ב מול איראן כשזו הכריזה מלחמה ושבתה את סגל השגרירות האמריקאית מניבה את פרי הביאושים עד היום.

ביסוד אי היכולת לנצח במלחמה נמצאת תפיסת המלחמה הצודקת המבוטאת בישראל היטב על ידי פרופ' אסא כשר שכתב גם את הקוד הערכי של צה"ל. בהרצאה על מוסריות המלחמה במבצע "צוק איתן" הסביר כשר: "אבד הכלח על המושג הזה של ניצחון. הרעיון של ניצחון הוא רעיון שהתאים למלחמות הגדולות, כלומר מלחמת העולם השנייה… עכשיו כשאנו עומדים מול תנועת גרילה וטרור אי אפשר להגיע למצב כזה בו אנו יכולים לומר שלא יהיו יותר פעולות נגדנו."  (30 ביולי 2014).

 

מה הפתרון?

במלחמה אידיאולוגית ובשדה הקרב מול כוחות של אידאולוגיה הדורשת את מותך אין פתרון מלבד הבסת האוייב. אולם לשם הבסתו יש לזהותו. האוייב אינו "מנהרות תקיפה"  או "משגרים" או "מרגמות וחוליות פצמ"רים". כל עוד נגדיר את יעדי המהלכים שלנו כחיסול רכיב טקטי – אולי נצליח להשיג חיסול של מרכיב טקטי כזה או אחר אך לא לנצח במלחמה.

במאמר האקטואלי '"תיאורית המלחמה הצודקת' כנגד ההגנה העצמית האמריקאית" כותבים ברוק ואפשטיין על תגובתה של ארה"ב לאירועי ה-11 בספטמבר 2001. תגובה זאת היא שסימנה את גבולות הגזרה של המערב במלחמתו מול האיום האידיאולוגי והטוטליטרי הרוחש במחוזות האיסלם. הפתרון, מסבירים כותבי המאמר, הוא הכרזת מלחמה על ראש הנחש האידאולוגי והפיננסי: "אנו יכולים לראות כיצד הפסקת התמיכה של מדינות לתנועה יכולה להרוס את האיום הגלום בה במקרה של הקומוניזם והנאציזם, שתי תנועות מיליטנטיות בעלות שאיפות טוטליטריות של כיבוש עולמי."

כפי שכתב אנג'לו מ. קודוילה (Angelo M. Codevilla) פרופ' ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת בוסטון: "זכרו לרגע את עומקה ורוחבה של התנועה הקומוניסטית. המפלגה הקומוניסטית הייתה רק קצה הקרחון. כל מפלגה פוליטית, כל איגוד עובדים, כל עיתון, כל בית-ספר, כל מקצוע, כל ארגון חברתי כלל אוהדים לקומוניזם, שמילאו תפקיד משמעותי בפעילותו… היכן הם כל האנשים הללו, צעירים ומבוגרים, שהתווכחו והפגינו, שזממו וריגלו ורצחו ובגדו למען המטרה הגדולה של הקומוניזם? הם אינם עוד כפי שברית המועצות איננה עוד, כשם שחמניות חדלות מלהתקיים במקום שאין בו שמש. באשר לנאצים הפראיים… רק שמם נותר כעלבון חבוט. מטרות אנושיות מגולמות במוסדות אנושיים. יחד עמם הם משגשגים, בלעדיהם הם גוועים. קומוניסטים ונאצים בכל מקום חדלו להוות בעיה כאשר המשטרים שהיוו להם השראה גוועו."

קריאה מומלצת בנושא זה היא גם מאמרו של היסטוריון העת העתיקה והמלחמות ד"ר ג'ון לואיס (ז"ל) שתיאר את משמעות הניצחון האמריקאים על יפן במלחמת העולם השנייה ואת החשיבות של הבסת הטוטליטריות האיסלמית בימינו"להילחם למען תועלתנו העצמית – להעדיף את חיינו על פני חייהם של אויבינו – הוא צעד הזוכה היום לגינוי כללי ולהוקעה כאנוכי ולפיכך "בלתי מוסרי"." כותב לואיס, "מלחמה מוסרית, על פי האלטרואיזם, היא מלחמה שיש להילחם מתוך הקרבה-עצמית, למען טובתם של אחרים, במיוחד למען החלשים.

רק באמצעות מדיניות של סיוע לאחרים יכולים אנו להתעלות לטוב המוסרי. גם פעולה צבאית מוגבלת ומרוסנת היא רעה, אם ננקטה למען תועלתנו העצמית. לפי השקפה זו כוח חזק הוא טוב רק כאשר הוא מכיר בתביעות המוסריות של הנזקקים – אפילו הם האויבים ותומכיהם. הדרך לשלום אינה באמצעות ניצחון, מאחר שאלטרואיזם ("אחריזם") אינו יכול להתקיים על תבוסת האחרים. "הנתיב אל המחר" עובר דרך הקרבת רווחתנו, ערכינו וחיינו על מזבח צורכיהם של אחרים – אפילו הם מאיימים עלינו. שוב, חירותם חייבת להיות מטרתנו – שגשוגם חייב להיות ייעודנו – אם ברצוננו להיות "טובים".

פרגמטיזם ואלטרואיזם מכתיבים את מדיניות החוץ של ארה"ב היום – ומזה יותר מחמישים שנה. להיות מעשי פירושו להיות פרגמטי ולהיות נורמלי פירושו להיות אלטרואיסט – אלה הן הנחות היסוד הבלתי מעורערות. לפיכך, תגובה של התקפה כללית תהיה אסון מוחלט – מבחינה פרגמטית מכיוון שהיא דבקה בעקרונות למרות המציאות המשתנה בהתמדה, ומבחינה נורמלית משום שהיא חותרת להבסת האויב ולא לתועלתו. על פי הפרגמטיזם והאלטרואיזם, הברירה היחידה שלנו היא הגישה המדודה, המידתית והמרוסנת."

ולכן, בכדי לצאת ממעגל הדמים הנכפה עלינו על ידי הפילוסופיה האלטרואיסטית עלינו לתמוך בשינוי רעיוני ומוסרי עמוק, כזה שיעלה על נס את גישת האינטרס העצמי הרציונלי, גם ברמת היחסים בין אדם לחברו וכנגזר מכך גם ברמת מדיניות החוץ וההתנהלות מול ידידים ואייבים.

כל עוד לא נעשה זאת ברמה המוסרית האישית והחברתית – לא נוכל גם לתבוע מנציגינו לנהוג אחרת או להוביל לתוצאות האפשריות רק במסגרת מדיניות רציונלית.

הוספת תגובה