מעלת האנוכיות

מאת בועז ארד | 29 ביוני 2014

1-IMG 2751עידכוני הועידה האובייקטיביסטית (OCON) מלאס ואגס – על עמדתה של איין ראנד בנושאי הפלות, מדיניות חוץ וסביבתיות. שם ההרצאה: The Sacred Self: Ayn Rand on Abortion, Foreign Policy and Environmentalism.

בניגוד לעמדת השמרנים ובדומה לעמדת ה"ליברלים" איין ראנד תמכה בזכות להפלה; בניגוד לעמדת ה"ליברלים" היא התנגדה לתנועה הסביבתית שבשנות השישים כינתה את עצמה התנועה האקולוגית. ובניגוד לליברטריאנים (ואחרים), היא החזיקה בתיפיסת מדיניות חוץ נחרצת. לכאורה נדמה כי ראנד מתפזרת על ספקטרום הזרמים הפוליטיים במה שבמבט ראשון עשוי להראות כעמדות אידאולוגיות סותרות לכאורה, ד"ר  קיט לוקיץ' שהיה המרצה השני בתוכנית היום הראשון של כנס OCON נטל על עצמו לעשות סדר ולהבהיר את המכנה המשותף של שלושת העמדות והצירוף יוצא הדופן שלהם על במת הפוליטיקה העולמית. המפתח להבנת עמדתה של איין ראנד הוא גישתה להערכה עצמית.

אחד המאפיינים של סגנונה של ראנד הוא הלהט בו טענה את עמדותיה, סגנון מתייחס גם לנושא המוצג אך גם לאופן בו הוא מוצג, את עמדותיה היא ביססה על הערכה עצמית  וגאווה שהיא התוצאה של המסקנה אותה מחזיק אדם כי הוא מתאים וראוי לחיים במציאות ויכול להשיג הצלחה. ראנד החזיקה בערך החיים העצמי כערך מקודש, לא במובן הדתי מיסטי אלא כזיהוי מוסרי וערכי המתבטא בתחום הרגשי.

נקודה זאת נוגעת באופן ישיר לשלושת התחומים:

 ביחס לנושא ההפלות טענה ראנד כי ההתקפה על הזכות להפלה (ולשימוש באמצעי מניעה) היא התקפה על הגאווה וההערכה העצמית. לעובר אין זכויות, הוא מתפתח בגופה של אישה ותלוי בה לחלוטין. בעוד שהוא תלוי לגמרי באשה, החלטתה ביחס להפלה או לידה נושאת בחובה השלכות ארוכות טווח על חייה, על ניהולם, על התהליכים אותן עליה לעבור ועל השליטה בתפקוד גופה. להתנגד להפלה משמעותו הפקעת זכותה של אישה על גופה וכפייתה לעבור את התהליך המורכב של הריון ולידה על כל הכאב והקושי הכרוכים בכך.

ראנד הסבירה שההתקפה על הזכות להפיל (או אפילו להשתמש באמצעי מניעה בגירסת הוותיקן) היא בעצם התקפה על מיניות האדם ומאחוריה מסתתרת הגישה שתפקיד המין בחיי האדם הוא לא להעניק מימוש של הנאה ועונג מעצמך ומבני זוגך אלא להוליד ילדים כציווי דתי. היא דחתה את הגישה הדתית וגם את הגישה ההדוניסטית (גם את הואתיקן וגם את ואגס). ההנאה המינית היא ערך אגואיסטי ואת הנסיון להפנות את ההנאה הזאת כנגד האדם על מנת ליצור ריגשי אשמה היא ראתה כמהלך מרושע.

עמדתה של איין ראנד ביחס למדיניות חוץ היא עמדה הנגזרת בדיוק מאותו יסוד של ביטחון עצמי וצדק. תפקידה המרכזי של ממשלה הוא להגן על זכויות וחיי אזרחיה, לא להפיץ דמוקרטיה וחירות בעולם או "לבנות מדינות" עבור אחרים.  לא מוסרי לסכן חיי אזרחים (וחיילים) כאשר אין סיכון אמיתי המאיים על אזרחיה המדינה. יחד עם זאת כאשר מתעורר סיכון מאיום חיצוני יש לפעול בנחרצות על מנת לחסלו באיבו.

כיצד אם כך יש להגן על המדינה מפני איומים? התשובה המפתיעה של ראד קשורה להערכה עצמית, מדינה כמו אמריקה צריכה לשאת בגאווה את ערכיה וערכה העצמי וכל תנועה או מדינה שמאיימת חייבת לספוג מכה נחרצת לביטחונה העצמי וגאוותה. בניגוד להתקפות מצד השמאל וחלק מה ליברטריאנים על כך שאמריקה נוהגת כבריון ראנד ראתה זאת באופן הפוך. אחזקת כוח צבאי ללא הביטחון העצמי וההכרה בצדקתך ההכרחיים על מנת להפעילו היא ההופכת את ארה"ב כיום לנמר של ניר. כך הסביר ראנד את יכולתה של רוסיה הסובייטית לשעבד אומות ולרצוח מיליונים מבלי שאיש חולק על טענתה לעליונות מוסרית של הקומוניזם. במקום לנתק מגע ולגנות את התועבה המוסרית שייצגה ברית המועצות ישבה לידה ארה"ב באו"ם. את האו״ם כינתה ראנד המגדל המגונה של צביעות עולמית. 

התוצאה היתה שהקומוניסטים המשיכו לצעוד תחת הדגל של הניסוי החברתי המהולל… 

מכל הערותיה של איין ראנד בנושאי מדיניות חוץ עולה כי השיקולים המוסריים הינם בעלי משקל קריטי ביחסים בינלאומיים. הם מבדילים בין עולם בטוח לעולם מסוכן ואידיאליזם מוסרי זה הוא יוצא דופן בתחום שנשלט על ידי פרגמטיזם ומוסר יחסי.

מה שמאפשר עמידה מול תוקפנים הוא הערכה עצמית, רק כאשר הכוח הצבאי מגובה בהערכה עצמית הוא הופך לכלי משכנע המונע תוקפנות. אוייבים מסויימים לא יעצרו עד שלא יוכח להם שמטרתם אבודה וצפויה להם תבוסה מוחצת. מדינה חופשית צריכה להגיב באופן שיוביל את אוייבים לתבוסה מוחצת ורק אז היא לא תאויים.

כשפרץ משבר החטופים בשגרירות האמריקאית באירן אמרה ראנד כי מאחר שלא פעלנו בכל הכוח ביומיים הראשונים כבר נתקשה לתקן את הנזקים… זה היה הצעד הראשון בסלילת הדרך להתקפות ה9/11. כיום אנו רואים מי מצוייד בביטחון עצמי, להט ושיכנוע בצדקתו, לצערנו מול עולם חופשי יחסית אך חסר הכרה בערכיו ניצבים מטורפים ג'יהאדיסטים שהינם פרי הבאושים אותו חזתה איין ראנד בניתוח מדיניות החוץ של ארה"ב.

בשנות השישים ראנד היתה עדה לעליית התנועה האקולוגית. כבר מתחילת הדרך, הטענה שהתנועה שואפת לאיכות החיים היתה חשודה בעיניה, במיוחד לאור ההתמקדות של התנועה בפעילות נגד השיטה הקפיטליסטית והתיעוש.

מה שהיה מוזר כאן היה שהמהפכה התעשיית היתה המקדם הענק של איכות החיים. 

מי שחושב שזיהום הוא הבעיה המרכזי כיום מתעלם מחיי האדם המזוהמים בתקופה טרום המהפכה התעשייתית. המסקנה הנובעת שהתנועה ראתה את הטבע כמנותק מאדם. וההגנה על הסביבה היא מפני האדם ולא למען האדם.

הטענה למדעיות עטפה את האידואלוגיה והחלה בקידום נבואות ותחזיות ל"קץ הימים" ולהשלכותיו ההרסניות של הקפיטליזם והתיעוש. הצהרות מדאיגות שאין כל ביסוס מדעי לצידם, כמו איומי התפוצצות האוכלוסיה של פול ארליך וכו. ראנד הסיקה שטענתם למדעיות משוללת יסוד. כרופאי אליל המתחזים למדענים ומייצרים נבואות קטסטרופליות.

מטרת התנועה היתה למנוע מהאדם לנצל את הטבע, אך הטענה לניצול הטבע היא התקפה על מהות האדם כי על מנת לשרוד על האדם, בניגוד לבעלי חיים אחרים, לנצל את הטבע.

יסוד זה מוביל למעשה למסקנה המתבקשת של העדפת הטבע על פני האדם ולהקרבה. כל המטרה של התנועה היא לייצר אשמה ולהוביל להקרבה תוך התקפה עצומה על הערכה עצמית והטפה לחובת הקרבה במונחים דתיים.

אפשר להבין מניתוח זה מדוע נקטה ראנד בעמדות נחרצות ובלתי מתפשרות תוך שהיא "חוצה את הקווים המקובלים" במפה האידאולוגית המקובלת – הסיבה לכך היתה שהיא יצאה נגד המכנה המשותף לכל האידאולוגיות והוא ראיית ההקרבה כערך והחזיקה בחייה ובעמדותיה בראיית האדם כייצור גיבורי המתאים והראוי לחיות על פני האדמה, כך גם כינתה את הפילוסופיה שלה: פילוסופיה לחיים על פני האדמה.

 

הוספת תגובה